חוזרים הביתה / הגשם החל לרדת השבוע כשהחטופים החלו לחזור. במנות קצובות. במתח מורט עצבים ולבסוף בדמעות התרגשות בלתי ניתנות לתיאור. זה יהיה כמו נס אם לקראת חנוכה הקרב ובא כולם יהיו פה. אני קראתי לזה פעם בשיר שעשיתי עם אריק איינשטיין (עשור למותו של הגדול מכולם), “חוזרים הביתה”. זה היה שיר תמים. כמו להקשיב מעבר לדלת כשמשהו קורה.
ככה הקשבנו השבוע. ככה חיכינו. ככה נשמנו קצת ושוב החסרנו פעימות ולקחנו אוויר. ככה קיבלנו אותם ועדיין ספרנו את אלה שנשארו מאחור. הבית זה מושג נעלה. חוזרים הביתה משבי ארוך, עוד יותר.
השוטרים / השוטר במיטת פציעתו ריגש אותי. בדקה נהייתה פה אהבה משני הצדדים, מקיר הלב של הפצוע ועד אליי. והיא מילאה את החדר. קראו לו עמירם. רק אחר כך הבנתי מה עולל הכדור שפגע בו בקרבות השבעה באוקטובר המר. אבל בגדול הוא כבר חייך. תיאר את הקרב שבו השתתף, את תחושות ההבנה של להיות או לחדול באותו בוקר.
"שתהיה לנו בריא וחזק", איחלתי לו בחיבוק עז והלכתי לבקר איש יס"מ, מיוחד במתיקות שעל פניו, בשם דניאל. "כמה כדורים חטפת?" אני שואל. נדמה לי שאמר שחטף איזה חמישה, וזה נראה מטורף. ביד, בזרוע. ביד השנייה, ברגליים. "כן־כן", אישר מנהל המחלקה האורתופדית בסורוקה שהציץ בדלת. יש בני אדם שנולדו להשפריץ כריזמה. הוא אחד כזה.
"רוצה להיכנס למתי, מפקד הכוח שפיקד על שוטרי ההופעה שלך בשדרות שבועיים לפני השבעה באוקטובר?" שאל יורב, אחד ממפיקיי. יורב היה נרגש. כל הדרך דיבר עליו. הם התחבקו. שוב הזכירו את איומי חמאס שיפוצץ לנו את ההופעה באצטדיון ברקטות ("המסיבה" הם קראו להופעה שלנו - מעניין למה), בקרבות בשדרות חתר מתי למגע ונפצע. גיבור.
מסדרונות עם ניאונים / בסורוקה פגשתי הפעם בעיקר את השוטרים האמיצים שעסקו עד אז במטלות אחרות ועכשיו נלחמו. היו כמובן גם המון חיילים. ביקורי פצועים נותנים כוח לשני הצדדים. למבוקר ולמבקר. הנה דוגמה: "הוא חייל בודד", אמרה הבחורה המתולתלת המסורה להם מדובר צה"ל שליוותה אותנו. הבטתי בו. הרי כולנו בודדים בעת הזאת. אבל מלבד לכאב הפציעה נשקף מעיניו עוד עצב נוסף.
המסדרונות היו מלאים בהם. בלוחמים. חלקם עוד בכיסאות גלגלים. חלקם נשענו על הקירות במסדרון כאילו עמדו בשמש והשתזפו בניאונים של סורוקה, בית החולים הבאר־שבעי. לפתע עברה שם משלחת של כומר, מנהיג דרוזי מעוספיא ורב יהודי. הם התאחדו למרות השונה ובאו לבקר חיילים ושוטרים.
וכך הצל הארוך שמונח מעל ראשינו זז טיפה. קצת אופטימיות במנגינה שלנו לא תזיק. אחר כך יצאנו לרכב. שתי החיילות מדובר צה"ל ליוו אותנו, מלאות לב, כמו דניאל הגרי - הבוס. בתחנת הדלק עצרנו וקנינו "טעמי". כל המלחמה בדרכים היינו על "טעמי" (ממתק שוקולד), אולי להמתיק את המר.
שיר מהלב הדרוזי / חברי כאח לי נזי קדור מדליית אל־כרמל, ששכל את בנו הצנחן ענאן ז"ל בפיגוע בבית ליד בשנת 1995, שלח לי שיר של נביל נסראלדין ושמו "הם שם" וזה לשונו:
קחו אליהם את עיניי / אי שם /
קחו את ידי / לחבקם /
והחיוך יחזור אליי. /
כבו מיתרי קולי / יבשו דמעותיי /
הם כל ליבי / הם כל חיי. /
שיחזרו כבר / עוד לא מאוחר /
אלטפם אנשקם / ואחזור לנשום. /
כמה יופי. והנה עוד דוגמה לקשר המופלא בין אחינו הדרוזים ששכלו שישה חיילים בקרבות ושמחכים שהצדק לגביהם יעשה סוף־סוף. ועוד משהו קטן. באיחור ממש. לפני המלחמה ביקשה בתו של רפיק חלבי, ראש מועצת דליית אל־כרמל, שאברך אותו ליומולדת. לא הספקתי כי המלחמה פרצה. עכשיו גם יום הולדתי ואני מנצל את ההזדמנות לברך אותך גם, רפיק ידידי כאח לי.
לנשום אוויר / האל ישב והביט בערבי החזרת החטופים הביתה. ערבים מורטי עצבים. מצד שני התחלנו בשבת האחרונה לצאת מהבתים מוקדם בבוקר כדי להתחזק מול מריטת העצבים בערב. אנשים רצו. קפצו. שיחקו כדורעף ורכבו. תחושה שברירית מילאה את הנפשות הרזרביות שלנו. שיחות הנימוסים חדלו. הפעם כולם באמת התעניינו בכולם. איך אתה מרגיש? מה עובר עליך? מה יהיה?
"לזמן קצר יש בנו קסם", קרא אושן וונג, סופר אמריקאי ממוצא וייטנאמי לספרו המרתק. אז גם לנו היה לזמן קצר קסם מהול בכאב וערבוב הנפש השבוע. אחר כך החל הגשם לרדת בעיתו.
נערת הגרפיטי / נערה קטנה אחת עמדה מול חומת אצטדיון רמת־גן בשעת בוקר מוקדמת וציירה גרפיטי. היא הניפה את המכחול, אז עצרתי את אופניי והבטתי שלא תהיה במבוכה. אבל אז היא הסתובבה אליי וחייכה. מה כוונת הציור שהורכב מפנים חתוכות, שנראו כמו כוס קפה? שאלתי.
"זה מה שהרגשתי וציירתי", ענתה. האמת שלא ידעתי לפרש את הציור שלה. אבל הוא הלך איתי לכל מקום באותו יום. "זה גם הציור הראשון שלי על קיר", הוסיפה וחתמה את שמה. אבל לגביי היא הייתה לפתע בנקסי (גדול ציירי הגרפיטי בעולם). יכולתי לשמוע את רעש המכוניות שחלפו בכביש. היה בזה משהו שנראה כחלק מרצף הזרמים המעורבבים שנעים בנו בימים אלה.
הגלידה שלו / המראה של אוהד, הילד עם המשקפיים שרץ את ריצת חייו במסדרון בבבית חולים שניידר אל אביו, חיסל לי את כיס הדמעות. אחר כך הוא ליקק גלידה עם חבריו הצעירים. משימה פיזית נפשית פשוטה בימים רגילים של גלידות בשלהי הקיץ, אבל גלידה אחרי למעלה מ־50 יום בשבי העזתי, החמאסי, האכזר, ששובה ילדים תמימים, זה היה כבר משהו אחר.
אולי גם אני אוכל איתם, חשבתי, כי אני הרוס על גלידה. אבל נמנעתי. כאילו שמעתי מנגינת אוטו גלידה ולא ניגשתי אליו. זו הייתה הגלידה שלו. של אוהד. אולי הדלת תיפתח ויבואו עוד. נחלק גלידה לכולם.
החולצה / בכיכר החטופים פגשתי את חיים ילין מבארי, האיש הדומע מאז שבעה באוקטובר. אני יודע שצריך לשנות את הגישה. שהמיומנויות להביע נחמה השתכללו אצלי באופן מפחיד. שהשאלות הסטנדרטיות כמו “מה נשמע?” כבר לא מקבלות את אותה תשובה אצל אף אחד מאיתנו. ילין שאל אותנו מתי נבוא להופיע בפני מפוני בארי בים המלח, ועניתי שהשבוע בוא נבוא אם יתאפשר. חיכיתי לזה הרבה זמן, אבל ההלוויות, השבעות, הפצועים והחטופים הקדימו את הכל, אם אפשר לקרוא לזה ככה.
על הכיסא של השולחן, מונחת חולצה שחורה שאיתה הלכתי כמעט לכל מקום בניחומים, בביקורים ובהלוויות בחודש וחצי האחרון ולא כיבסתי אותה בין לבין. חולצת אלגנטית משהו, מכופתרת כפתורים, חולצת האבל והתקווה קראתי לה. האמת שבא לי כבר על חולצה משובצת עם גלידה אבל לא משאירים אף אחד מאחור. ואת המלאכה שבה התחלנו צריך לגמור. ×
התחלנו לצאת מהבתים מוקדם בבוקר כדי להתחזק מול מריטת העצבים בערב. שיחות הנימוסים חדלו. הפעם כולם באמת התעניינו בכולם. איך אתה מרגיש? מה עובר עליך? מה יהיה?
