מתי בעצם היה היום שבו רועי התחיל להרגיש שכבר לא יהיה פה טוב?
הוא לא בטוח שהוא זוכר. הוא דווקא הסתדר לא רע, רועי. הוא ראש צוות בחברה, המשכנתה אמנם לעוד 20 שנה אבל לא חונקת, הדירה סבבה, יהונתן ואלמה עדיין מתבגרים אבל תכף לא יצטרכו אותו כמעט בכלל, בקיץ הוא ייסע עם נועה לצפון איטליה לשבוע רק שניהם, ויהיה טוב.
או שלא. כי מאז 7 באוקטובר, למרות כל המאמצים האדירים שהוא עושה להרגיש רק קצת יותר טוב, לתרום, להרים ראש, להגיד לעצמו "תראה, תראה את העם הזה, אין עוד דבר כזה בעולם – איך שהמלחמה הזו נגמרת יתחיל פה הטוב החדש" – למרות כל אלה, קול עיקש ושחור אצלו בראש אומר לו שוב ושוב שאולי כבר לא יהיה פה טוב. והצער והעצב משתלטים עליו לפעמים, ובשש בערב – כשחשיכה גמורה בחוץ – הוא פשוט רוצה רק לישון.
הוא כבר לא צעיר במיוחד. הוא הספיק להיות ילד קטן כשצסק"א אכלה אותה, כשסאדאת יצא מהמטוס, כשבא השלום עם מצרים ורוד סטיוארט עם השנדי, והוא ידע אז בוודאות של ילד שתכף יהיה פה טוב. שזהו, יש שלום, והעולם אוהב אותנו, ואנחנו אלופי אירופה, ומה יותר טוב מזה.
הוא עמד להתגייס כשנפלו הטילים של סדאם וכן, זה היה מפחיד, אבל נגמר אחרי חודש וברחובות השתררה תחושת שחרור והקלה אדירה, ואיזה ביטחון שזהו, עכשיו יהיה טוב ובואו נחגוג את החיים.
הפעם הראשונה שבה רועי הרגיש שאולי, אחרי הכל, לא יהיה פה טוב, באה אחרי רצח רבין. גם בתקופת הפיגועים וההפגנות שקדמה לרצח, הוא עדיין רצה להאמין שברגע שהדברים ייסגרו בוושינגטון, ברגע שההסכמים ייחתמו, כל השנאה הפנימית והחיצונית הזאת תיפסק. קצת כמו אחרי הסכם השלום עם מצרים ופינוי ימית; אנשים יירדו מהגגות ויבינו שבעצם הרווחנו. שעכשיו יהיה טוב יותר.
אבל אז הם ירו בראש הממשלה.
רועי ישב קרוע עיניים מול הטלוויזיה עם נועה – הם רק התחילו אז לצאת – ובאיזה ערב גם הלכו לכיכר והדליקו נרות וישבו מחובקים והמומים, והייתה מין הרגשה שזהו; אם נהיינו מין מדינה כזו שבה אפשר להוריד ראש ממשלה רק כי הדרך שלו לא נראית לך – או כי הוא רוצה לנסות להאמין שיכול להיות פה טוב – אולי באמת הכל אבוד ואין סיכוי לכלום. ואם הרבנים והימין הקיצוני תמיד יוכלו לתקוע כדור בגב, מה בכלל הטעם? למה שיהיה פה טוב?
בשנים שאחר כך רועי היטלטל. היו לו חברים שהתעשרו מסטארטאפים – זה לא היה בשבילו, הוא רצה יציבות ומשפחה ומשכורת טובה ושעות עבודה הגיוניות וזה לגמרי הספיק לו – והוא חשב שאולי יכול להיות פה טוב גם בלי לפתור את הסכסוך. הוא מעולם לא ראה בעצמו "שמאלני", אבל כל מה שהצביע עבורו הוגדר מיד כ"שמאל בוגד" וכ"מסוכן לישראל" על ידי מפלגת השלטון: הוא הצביע לאהוד ברק ולמחנה הציוני וללפיד ולגנץ ובסוף כבר לא ידע למי עוד להצביע כדי שיתחיל להיות פה טוב.
הם עברו איכשהו את הקורונה – כולם חטפו – וכבר מהתחלה רועי אמר לכל מי שהיה מוכן לשמוע שזה ייגמר מתישהו, שימצאו חיסון, שהכל יחזור, שיהיה טוב. צריך רק להישאר ממוקדים ולקחת נשימה עמוקה ("מי שיכול"). והוא צדק.
והוא שמח כשקמה ממשלת השינוי, וחשב שאם רק ייתנו לה קצת זמן אולי יהיה פה טוב – אבל לא נתנו, נתניהו חזר, שום דבר לא הפך טוב, ורועי פשוט שקע בעבודה וניסה לחשוב על כל זה כמה שפחות.
ואז הגיע 7 באוקטובר.
זה הכה בו כמו אגרוף בבטן, ועוד אחד, ועוד, עד שהרגיש שהוא נופל לרצפה, מתפתל מכאבים, נוקאאוט. הוא הרגיש עצב וייאוש כמו שלא הרגיש מעולם בקשר למקום הזה. צפה בתריסרי החטופים החוזרים הביתה והצליח לחשוב רק על כל השאר, שלא שוחררו. אומרים שחלקם כבר לא בחיים או שמקום הימצאם לא ידוע גם לחמאס – וגם אם זה לא נכון, גם אם כולם יחזרו יום אחד, מתי יגיע היום הזה? בעוד שנה? חמש שנים? עשר? ועד שיגיע היום הזה הרי יחלפו זמן וייאוש כה רבים, עד שהעצב כבר יוטמע לתמיד בדמה של ישראל, ייצרב לתמיד בבשרה, יהפוך לחלק בלתי נפרד מהדנ"א של כל מי שחיים כאן עכשיו או ייוולדו. אולי לדורי־דורות.
רועי צפה בשמחתם המתפרצת, המשוחררת, של בני משפחות הילדים שחזרו, ושמח איתם אבל לא יכול היה שלא לחשוב, בו־זמנית, על כל הילדים והאבות שעליהם שמע פחות ואת שמותיהם לא הכיר. על כל החטופים שהעין לא נעצרת למבט נוסף, חומל, על תמונתם הקטנה. על כל מי שקרובי משפחתם שקועים עמוק כל כך בייאושם וביגונם הפרטי, עד שאינם מסוגלים להביא את עצמם להופיע מול מצלמות, להביא את הסיפור לידיעת כולם, להפוך את בני משפחתם לכמיהה לאומית. רועי חשב שהוא בטח היה נהיה כזה אם חלילה היה קורה משהו ליהונתן או לאלמה; הוא היה שוקע לתוך עצמו וייאושו, לא מסוגל להוציא מילה מול שום מצלמה.
והאנשים האלה הרי שם. הוא הרגיש את כאבם הנורא והכאב הזה בער בו. הוא שב וצפה ברגעי חזרתם של החטופים, חיבוקיהם עם בני משפחותיהם, ושום דבר בליבו כבר לא הצליח להתרונן כמו שצריך. משקלם הסגולי של העצב והצער היה גדול יותר עכשיו.
הוא הרגיש באמת ש־7 באוקטובר הוא טרגדיה איומה ובלתי הפיכה. שגם אם "נמחק" את עזה, "נמוטט" את שלטון חמאס (רועי לא חשב שזה באמת אפשרי. זה ארגון טרור, הם תמיד יכולים לקום שוב, גם אם תחת שם אחר) – אפילו אז, הוא אמר לנועה, עדיין הובסנו במלחמה תוך יום אחד. אנחנו, שניצחנו מלחמה תוך שישה ימים ונכנסנו מזה לאופוריה – מה אנחנו אמורים להרגיש אחרי שהפסדנו מלחמה ביום אחד?
וכל המסביב – כל החזרת החטופים, כל הפצצת המבנים, כל נהמות הקרב, כל שירי המורל, כל הדגלים, כל ה"יחד ננצח" וההשתתפויות המזויפות בצער של בנקים וגופים מסחריים אחרים – כל זה, הוא ידע, לא מתחיל לרפא את העצב התהומי. והמשך הביזה והעברת המיליארדים לחרדים ולמתנחלים, ההיאחזות הכוחנית בשלטון, כל זה הרגיש לו כמו זריית מלח מכוונת וצפויה, וגם זה, נדמה, יימשך לעד.
והוא התחיל לחשוב שכבר לא יהיה פה טוב. לא עכשיו, לא אחר כך. אולי בעוד 400 שנה, כשכל זה יהיה היסטוריה רחוקה מאוד, אבל לא במהלך חייו. הוא שאל את עצמו האם ואיך יוכל להמשיך לחיות ולגדל ולגייס ילדים במקום חסר תקווה כל כך.
ובפעם הראשונה לא הייתה לו התשובה הרגילה. ×
(בהשראת "היום שבו למשה יימאס", יאיר לפיד)
וכל המסביב - כל החזרת החטופים, כל הפצצת המבנים, כל נהמות הקרב, כל שירי המורל, כל הדגלים, כל ה"יחד ננצח" - כל זה, רועי ידע, לא מתחיל לרפא את העצב התהומי
