אל בית החולים השיקומי לפצועי מלחמה "בשביל"ם", שפועל בתוך המרכז הרפואי איכילוב, מגיעים מאז 7 באוקטובר פצועים רבים, לוחמים שנפצעו בשדה הקרב ואזרחים שנפגעו בעוטף. מי שמנהלת את בית החולים היא ד"ר אורלי ברק שמעדכנת שמדובר במקום מאוד אופטימי "שמתחרה באופטמיות שלו רק בחדר לידה", היא מחייכת. "זה מקום שאנשים באים אליו מתוך ידיעה שהם הולכים לצאת על הרגליים או הכי קרוב לזה. המוטו שלנו הוא להחזיר את הפצועים למלוא פונטציאל התפקוד שלהם. למשל, גם אם מדובר במי שעבר קטיעת רגל אבל התחביב שלו היה לטפס על הרים, נביא אותו למצב שיחזור לטפס – עם פרותזה", היא אומרת ומציינת שהדרך לשם עוברת בטיפולים מתקדמים מאוד, מותאמים אישית ובהישענות על טכנולוגיה ברמה גבוהה.
ומה את יכולה לספר לנו על פצועי המלחמה שנמצאים אצלכם בשיקום?
"הם כולם גיבורים. אני עוברת אחד־אחד ולכולם יש סיפורי גבורה לא ייאמנו. ואני שואלת את עצמי מאיפה היו להם הכוחות - גם לאזרחים וגם לחיילים - לעשות את הדברים שהם עשו? לא ברור בכלל. יש להם המון מוטיבציה להשתפר ומהר".
שמענו על לוחמים פצועים שממהרים לחזור לשדה הקרב.
"החבר'ה האלה במוטיבציה גבוהה כל כך, שכאשר הם יורדים פצועים מהמסוק הם כבר אומרים לנו 'אין לי כלום, אני לא צריך טיפול, תחזירו אותי ליחידה עכשיו'. כעם צריכים לעשות הכל כדי שנהיה ראויים להם כי הם מוכנים לתת הכל, וכבר שמעתי אמירות כמו 'מה זה לאבד רגל לעומת מה שהשגנו שם'".
יש סיפור שנכנס לך ללב באופן מיוחד?
"יש את הסיפור של בני הזוג אלה ויוסף רוז'נסקי שנמצאים אצלנו בשיקום. הם היו עם הנכדים בממ"ד וביחד החזיקו את הידית לאורך שעות. בסוף אחד המחבלים ירה בדלת, והמזל הרע שיוסף ואלה נפצעו, אבל כיוון שהירייה שברה את הידית היא נתקעה והמחבלים לא הצליחו להיכנס. יוסף איבד רגל ואלה נפצעה קשה בגפיים. לפני שבוע וחצי הם התאחדו, כשהעברנו את אלה לבית החולים השיקומי שלנו כדי שיעברו את השיקום ביחד".
שיקום נפשי נעשה כאן על ידי צוות מקצועי, אבל יש כוח ריפוי שחזק יותר מכל והוא השהות המשותפת כאן, ומה שברק קוראת "הביחדנס. יש כאן אנשים כמותם, שמבינים אותם, ולא רק הפצועים אלא גם בני המשפחות שמקבלים כאן חיבוק עוטף".
