חזרתה של ליגת העל בכדורסל רחוקה מלהיות סיבה למסיבה, בטח בהתחשב בכך שהמלחמה פגעה בעוצמה משתנה בקבוצות הליגה, עד כדי פגיעה ממשית בספורטיביות. קבוצה כמו גליל־עליון, שנאלצה לנדוד מביתה בעקבות המתיחות הביטחונית בצפון, התקשתה להנחית בארץ זרים שיסכימו להגיע. יש צדק בזעקתה ובקריאתה להקפיא את היורדות העונה.
בקבוצות שלא משתתפות במפעלים האירופיים (חלקן – גליל־עליון, נס־ציונה ובני־הרצליה – מצאו את עצמן מחוץ ליורופקאפ בעקבות חרבות ברזל והשלכותיה), מרבית הזרים עזבו, ויש קושי אמיתי להנחית כאן שחקנים חדשים בגלל המצב הביטחוני. קבוצות נאלצות להסתפק בזרים מדרג נמוך יותר מכפי שהתרגלו אליו, כולל כאלה שבאים מהליגה הלאומית.
אפשר להבין את ההחלטה לחדש את פעילות הליגה, גם אם לא כל הקבוצות יכולות לארח באולמות שלהן ויש הגבלות מחמירות על כמות הקהל שיכול לשבת ביציעים. זו החלטה שיש מאחוריה נימוקים כלכליים הגיוניים. עם זאת, חשוב לזכור שהמלחמה היא גורם חיצוני שפגע בקבוצות ישראליות מסוימות יותר מבאחרות. כדי למנוע טעם מר של חוסר שוויון וחוסר ספורטיביות, הצעד המתבקש הוא החלטה על הקפאת היורדות בעונה הזו.
יו"ר מינהלת הליגה ארי שטיינברג טען שהקפאת היורדות "תחזיר אותנו 50 שנה אחורה". האמת היא שאם נלך 50 שנה אחורה נגלה שבעונת 1973/74, שהחלה באיחור ניכר בגלל מלחמת יום כיפור, באמת הוקפאו היורדות – מאחר שהליגה גדלה בעונה שלאחר מכן מ־12 ל־14 קבוצות. בכל מקרה, נדמה לי שהחשש מפני פגיעה בתחרותיות קצת מצחיק. הרי גם ככה היכולת של קבוצות להתחרות נפגעה. כל הקבוצות יודעות שמדובר במצב זמני, וכולן מקוות ומאמינות שאחרי המלחמה נחזור לשגרה. קשה לי להאמין שקבוצות יפטרו את הישראלים היקרים ולא יתאמצו אם לא תרחף מעליהן סכנת הירידה. יש מקום לתת אמון בקבוצות. באירוע בסדר הגודל הזה, ראוי לדעתי שקברניטי הענף יגלו התחשבות במי שלא שפר עליהם גורלם.
