הבדיחה הכי טובה שרצה כרגע היא על שני יהודים שנפגשים. מה שלומך? שואל הראשון. והשני פשוט מתחיל לצחוק".
הדובר הוא יואן ספאר, קומיקסאי, סופר וקולנוען יהודי ששמו שגור בפיו של כל צרפתי. מאז 7 באוקטובר מנהל ספאר יומן אישי מצויר, המביע את רשמיו מהטבח בעוטף עזה, מהמלחמה ומעליית האנטישמיות בצרפת. למאות אלפי עוקביו ברשתות החברתיות הוא מצליח להעביר בקווים עדינים ובעזרת טקסטים מושחזים טבולים בהומור שחור את המצוקה של יהודי צרפת ואת הזעזוע שהוא חש מול הזוועות שחווינו בישראל, שאליה הוא מחובר מאוד, אישית ומקצועית.
4 צפייה בגלריה
"הם חתכו את הזרוע לגמרי. היא נשמה ורעדה". סיפורה של מתנדבת שניסתה להציל ילדה שהמחבלים קטעו את זרועה
בניגוד לאמרה על תמונה אחת ששווה אלף מילים, ספאר מעדיף "לעבוד על פי עדויות של מתנדבי זק"א, הפרמדיקים והפתולוגים, כי לעדות יש ערך גבוה יותר מאשר לתמונה, בעיקר בעולם שבו הן איבדו מכוחן להוכיח. עדות ישירה, כמו בבית המשפט, כמו בעיתון. איך אפשר לא לבכות כששומעים על אישה שבאה להציל ילדה שכרתו לה את הזרוע. מי יודע כמה זמן היא שכבה שם. העבודה שלי אינה של עיתונאי או של צלם אלא של מספר. אני מנסה לעבוד עבור ההיסטוריה".
ביקור ביד ושם
ספאר, בן 52, הוא אביהם של עשרות רבות של ספרי קומיקס מצליחים בצרפת. הוא נולד בעיר ניס לאנדרה ספאר, עו"ד ממוצא אלג'יראי ש"הכניס לכלא בשנות ה־80 ניאו־נאצים", ולאמא ממוצא אוקראיני, זמרת יפהפייה בשם לילוּ, שמשפחתו של אביה נשלחה למחנות במלחמת העולם השנייה. היא נפטרה כשיואן היה בן שלוש.
4 צפייה בגלריה
("צרפת סובלת מרגשות אשמה בגלל ההיסטוריה הקולוניאלית שלה". יואן ספאר | צילום: תמר שבק)
ספאר מגדיר את עצמו כיהודי עם אופי צפון אפריקאי. "יש לי המון חברים מוסלמים, איראנים ומהמגרב. הם מספיק אינטליגנטים לא לדבר על פוליטיקה או לשאול אותי איך אני מרגיש כרגע. אבא שלי תמיד אמר שאם היה ערבי, אז היה פרו־פלסטיני אבל מאחר שהוא יהודי אז הוא ציוני".
בגיל שבע כבר לקחו אותו ליד ושם. "סבא שלי מצד אמי מצא שם שמות של קרובים רחוקים. המשפחה שלו נעלמה. הוא יודע שהם נורו אבל לא יותר מזה. הוא היה רופא במחתרת באלזס־לורן בצפון מזרח צרפת. הוא ירה בגרמנים בחזית, וכשהם התקדמו הוא מצא את עצמו מרפא את הפצעים שהוא גרם. זה הפך אותו לאנטי־מיליטריסטי. אבי רצה שנעלה ארצה בגלל הפעילות שלו נגד הניאו־נאצים.
"המשפחה קנתה דירה ברמת־השרון, הגענו ארצו ואז סבתא שלי הצטננה בגלל מיזוג האוויר. היא סירבה להישאר בארץ שבה חיים כל הזמן במיזוג. היא הייתה ראש המשפחה ובגלל זה חזרנו לצרפת. כל בני הדוד שלי בארץ. חלקם דתיים, אחרים הם מהקהילה הצרפתית שמאוד בולטים בתל־אביב. הילדים של בני הדוד הם הדור הראשון שמשרת בצבא. הם כרגע בדרום".
בצרפת למד פילוסופיה וקולנוע, השתלב במהירות בעולם הקומיקס הפריזאי של שנות ה־90, והשאר היסטוריה. גם הסיפור המשפחתי שלו וגם סקרנותו לתהליכים סוציולוגיים קשורים לתרבות היהודית. "אני יותר מחילוני", הוא מסביר. "סבא שלי נהג לומר שהוא ברח מהפוגרומים ומהרבנים. אם יהדות היא זרם ספרותי, אז אני מאוד שמח להשתייך אליה", הוא צוחק.
"לבר־מצווה שלי לא קיבלתי מגן דוד כי אבא אמר: הנאצים שמו עלינו אחד, אנחנו לא נשים אותו על עצמנו. בגיל 52 ציירתי לעצמי 'חי' והפכתי אותו לתליון. זו הדרך שלנו לאחל לעצמנו לחיים כל הזמן, לומר עם ישראל חי, לשרוד". הציור הזה הונף באופן ספונטני על מאות שלטים בהפגנה נגד האנטישמיות בפריז ב־12 בנובמבר.
קהילה מותשת
אנחנו אמנם החמצנו ישראלי קלאסי, אבל ההיסטוריה של יהדות צרפת זכתה בגדול. ליואן ספאר מספר סדרות קומיקס מצליחות, שאת חלקן עיבד לסרטים. בארץ מכירים את "גינזבורג" על הזמר הצרפתי האגדי. ספאר כתב גם על הציירים היהודים מארק שאגאל, ז'ול פסקין וחיים סוטין. ואיך אפשר לשכוח את סדרת "חתולו של הרב", שבה חתול אוכל את התוכי של בתו האהובה של רב מאלג'יר, מתחיל לדבר ודורש שיערכו לו בר־מצווה כדי שיוכל להתחתן איתה.
מהצד השני של ההיסטוריה המשפחתית, מתחזק ספאר את הסדרה "כלייזמר", העוקבת אחר חבורת מוזיקאים יהודים הבורחים מהפוגרומים באוקראינה בתחילת המאה ה־20. את הספרים האלו הוא עיבד לא מזמן לסדרת טלוויזיה בהפקה ישראלית.
"פתאום לא כל כך רוצים לקנות סדרות ישראליות. זה בדיוק הפרדוקס: כשישראל מותקפת, ישראל אשמה. קשה, אבל צריך להבדיל בין המאבק הפוליטי נגד ההתנחלויות, שבהחלט אפשר לבקר כיוון שהן מהוות מחסום לשלום, לבין מתקפה צבאית בתגובה לזוועות של 7 באוקטובר. מאוד מורכב להיות בעד השלום, זכויות הפלסטינים ובו־זמנית לדעת שזהו אזור שבו, לצערנו, ללא כוח צבאי מכחידים אותך. זה משהו מאוד לא נוח עבור אמנים או סופרים. אם להשתמש במילה אמריקאית: זה פוגע ברגישויות", הוא צוחק.
ספאר חי בתחושה ש"תמיד מבקשים מהיהודים להוכיח שמה שקרה להם נכון. ושני דברים קרו בו־זמנית: מצד אחד אנשים אמרו: זה לא נכון. זה הרי לא ייאמן כי אפילו החמאס מתגאה במה שעשה. ומיד אחר כך היו כאלו שניסו להפוך את העניין לבדיחה. עבודתם של העיתונאים והעדויות ההיסטוריות חשובות יותר מאי פעם. התמונות תמיד יעוררו ספק ויושוו לזוועות אחרות. בכל פעם שמדברים על מוות ישראלי מיד עונים לך ש'אתם לא רגישים למוות של פלסטינים'.
"כבר 30 שנה שאני צועק את סבלו של העם הפלסטיני, ואני לא רוצה להיכנס לתחרות של סבל. אני רוצה להבין את מה שקורה לנו מאז 7 באוקטובר, ועל הדרך את מצבם של יהודי צרפת. לא תפקידי להביע את קולם של הפלסטינים במקומם. הוא לא פחות חשוב, אבל זהו רעיון מאוד אירופי שאפשר לדבר בשם כולם. אני רוצה לספר איך מרגישה הקהילה היהודית בצרפת, שהיא מותשת, שאינה יודעת איפה עתידה. זה תפקידי הקטן.
"הצרפתים רגישים במיוחד למתרחש במזרח התיכון בגלל ההיסטוריה הקולוניאלית שלהם בצפון אפריקה מחד, ובשל שיתוף הפעולה של הגנרל פטן עם הנאצים מאידך. הם נפטרים מרגשות האשמה הללו כשהם יכולים להשוות את היהודים לנאצים. לצערנו, תפקידה של הקהילה היהודית בצרפת הוא לקחת חלק בפסיכואנליזה של הציבור הצרפתי", הוא צוחק.
"מה שחווינו ב־7 באוקטובר הוא פוגרום. מה שאנשים לא רוצים לומר, כי זה מאוד מפריע להם כאן, הוא שבין הרוצחים לא היו רק טרוריסטים של החמאס. הייתה גם האוכלוסייה, בדיוק כמו שהפוגרומים באוקראינה בוצעו על ידי האיכרים. אין לי שום כוונה לצנזר את עצמי".
מסעות ליליים בפריז
ספאר היה בין הראשונים לתווך את סבלם של הילדים שנחטפו. הוא ליווה את המסעות הליליים של מדביקי כרזות החטופים על קירות פריז. באיורים שלו הוא מדגיש פרט או ציטוט לא צפוי בכל אירוע כזה. למשל, מבטה של אמיליה אלוני הקטנה הנודד מחוץ להתרחשות ברגע שחרורה עם אמה דניאל או מדביקי הכרזות הבוחרים חלונות ראווה של חנויות להשכרה אבל "נזהרים שלא לכסות את מספר הטלפון, במקרה ששוכר פוטנציאלי ירצה ליצור קשר".
יואן ספאר מצטט את מארק שאגאל שאמר כי הוא רוצה "לקחת את היהודים בכפר שלי ולשמור עליהם בבטחה בתוך התמונות". בקומיקס שלו על נעוריו של הצייר ברוסיה הוא מנסה לשכנע את חלקם לקפוץ לתוך ספר הסקיצות שלו כדי להינצל מהפוגרומים.
היומן שהוא מנהל כרגע ומפרסם כמעט כל יום ייצא בסופו של דבר כספר. זו דרכו לשמר בבטחה את אלו שלא הצלחנו להציל ולגרום לצרפתים — עם הרבה הומור, רגישות וחוכמה יהודית — להיישיר מבט לזוועות שהם מדחיקים.
בימים אלו מוצגת במוזיאון היהודי בפריז רטרוספקטיבה של 30 שנות יצירה שלו, והיא מרגשת ומצחיקה ואפילו סקסית. ומאוד אישית. "תמיד מבקרים את צרפת, אבל היא מקום נפלא לחילופים בין תרבויות. במוזיאון הזה מבקרים לא רק יהודים ובאים לכאן הרבה תיירים. כך גם במוזיאון לתרבות העולם הערבי". •
