"אז שלשום זה היה טיל כזה, מדויק וקטלני, שחיסל את אחמד ג'בערי. אולי יש תושבים שהיו מרוצים מהפעולה וחשו שהמדינה לא אדישה לגורלם. אבל אחרי דקה או שתיים חזרה ההכרה שהחיסול של מפקד חמאס, גם הוא, לא יביא שקט לאזור ולא יגרום לחרדות היומיומיות להיפסק. זה רק עוד פרק אחד בחד גדיא האינסופי והחסר־תועלת". כך כתבה לפני 11 שנה ל"ידיעות אחרונות" לילך קיפניס ז"ל שנרצחה בביתה בבארי ב־7 באוקטובר. קיפניס (60) הייתה עובדת סוציאלית שהקדישה את חייה לטיפול בילדים בנגב המערבי אשר גדלים בצל האזעקות. דרך עבודתה, היא התעסקה במשך שנים רבות במציאות הביטחונית הלא־שוקטת בדרום – זאת שגם באופן טרגי הובילה למותה.
2 צפייה בגלריה
(הנשיא הרצוג עם בניה של לילך, נדב ויותם, אחיה אביב ואחותה שושן, שלשום במשכן עם הספר החדש | צילום: אלכס קולומויסקי)
בטיפוליה, קיפניס ניסתה לספק כלים לאותם הילדים שגדלים למציאות שבה נשמעות אזעקות מחרישות אוזניים – ומיד לאחר מכן פיצוצים אדירים. אחד מבין אותם הכלים הוא הספר שכתבה לפני שנתיים: "שירת הטריגר", שהודפס מחדש תחת השם "על צלילים שמבהילים" – אותו המציאו הילדים בעצמם, כדי שיהיה יותר מובן לגילם. המהדורה המחודשת תופץ מחר למנויי "ידיעות אחרונות" ותחולק גם למרכזי חוסן ברחבי הארץ ולמלונות בהם מרוכזים התושבים שפונו מהעוטף.
הספר, המלווה באיורים נהדרים של ליה ביקל, אף היא מקיבוץ בארי, נכתב במטרה "לחדד את ההבדל בין בהלה לסכנה", ולעזור לילדים לשוב לאיזון לאחר שנבהלו מרעשים שמזכירים להם את קולות האזעקות והפיצוצים.
"היה מין יום חורפי, אפור ומעונן
פתאום היה ברק
שמעתי בום חזק
הרגשתי מין כיווץ והלב שלי דפק
שנייה עברה – הבנתי:
זה רעם! זה לא טיל...
אך באותו הרגע
זה כל כך מבהיל"
++++
המשפחה והחברים של לילך, בהם שושן הרן ששבה משבי חמאס, הוזמנו השבוע למשכנו של נשיא המדינה יצחק הרצוג, לאירוע מיוחד לכבוד הוצאת הספר. הרצוג סיפר כי לפני יממה הוא סייר יחד עם נשיא גרמניה פרנק-ואלטר שטיינמאייר בבארי וביקר בביתה השרוף של לילך. "זאת הייתה חוויה קשה מאוד ועצובה מאוד", אמר. הנוכחים סיפרו לנשיא על אישיותה המיוחדת ועל כך שמעבר להיותה מטפלת – היא ניסתה לקדם ערכי שלום. הוא השיב כי היא הייתה דמות מופת שהאמינה בבני אדם, וכי הספר מהווה הנצחה ראויה עבורה.
שירה אחייניתה אמרה בציון ההוצאה המחודשת לאור כי "במקור הספר נכתב עבור ילדי העוטף, אבל בימים אלה הוא מקבל משמעות מיוחדת והפך לרלוונטי לכל ילד בישראל. כמי שנולדה והתגוררה בקיבוץ בארי עד יומה האחרון, לילך ידעה היטב מה זה לחיות תחת איום של טילים ופצמ"רים וכעובדת סוציאלית במרכז החוסן באשכול היא טיפלה בילדים רבים שנאלצו לגדול במציאות המטלטלת הזאת. מתוך המפגשים עם הילדים האלה נולד הספר... לילך אהבה אנשים מכל הסוגים. אהבה גם להעניק מעצמה לילדים ולמבוגרים שזקוקים לעזרה, להקשבה, לחיבוק, להכוונה. כל אחד מהם קיבל את כולה. רבים מצאו את דרכם בחיים בזכותה".
עם 13 החטופים ששוחררו משבי חמאס בפעימה השנייה, נמנו שישה בני משפחה אחת: שושן הרן (67), בתה עדי שוהם (38) ונכדיה נווה (8) ויהל (3), וכן שרון אביגדורי (52) ובתה נעם (12) שנחטפו מקיבוץ בארי. עוד בן משפחה נותר בשבי ברצועת עזה. השלושה הנוספים מהמשפחה שהיו באותה השבת הנוראית בקיבוץ – לילך ואביתר קיפניס ואבשלום הרן – נרצחו.
+++
בטור האישי שכתבה אז לילך ל"ידיעות", היא העלתה תהיות ושאלה: "האם כשאנחנו מטפלים בנפגעי חרדה ומסייעים בבניית חוסן אנחנו בעצם עוזרים להנציח את המצב? מעבירים מסר למנהיגים – אתם יכולים להמשיך בדרך הזאת, שאין בה פתרון, כי העורף נותן לכם גב?".
יותם, בנה של לילך שאיבד בשבעה באוקטובר גם את אביו אביתר (תרי) ז"ל, התייחס בביקור אצל הנשיא למחשבותיה של אימו ואמר: "מאז שאיבדנו את אמא אני שומע יותר ויותר דברים שלא הייתי יכול לשמוע – החוויות של המטופלים והמטופלות שלה שהיא שמרה בסוד מאיתנו. הבנתי בזמן אמת כמה העבודה שלה חשובה אבל לא הבנתי כמה שהיא שינתה חיים של אנשים... אמא לא הייתה רק מטפלת, והיא ידעה שהטיפול בילדים הוא לא הפתרון לטווח הארוך – בסופו של דבר היא פעלה ודרשה פתרון אמיתי". הוא הקריא מאותו הקטע שאז כתבה אימו: "כאזרחית המדינה, תושבת העוטף, אני מצפה לפתרון אמיץ. האומץ אצלי לא נמדד בחיסולים ממוקדים והמטרת אש על רצועת עזה. אני מצפה לפתרון מדיני שיוציא אותנו אחת ולתמיד ממעגל האימה הזה".
חלי פרץ, שהכירה את לילך בתור נערה כשהייתה מטופלת אצלה, הקריאה הספד שכתבה לזכרה: "יום שישי בשעה 18:00 נפרדנו. לתמיד. אם רק הייתי יודעת שזה החיבוק האחרון. זכיתי שנכנסת לי לחיים כשהייתי נערה. זכיתי באמא, חברה וכתף תומכת. בכל רגע משמעותי את שם. שמחה בשמחתי, מחבקת את כאבי החיים. היית נקודת אור כשהכל חשוך, עבורי ועבור כלכך הרבה אנשים. כזאת את. מלאת חמלה רוך ונועם... עסקת בהצלת נפשות, עבורך זה לא היה רק מקצוע, אלא משימת חיים מהלב... הלב שלי מדמם את חסרונך ואין מילים שיתארו את השבר והגעגוע. ואת לא כאן כדי לחבוש".
גם מג'דה סאלמן, חברתה של לילך, הגיעה לחלוק כבוד בבית הנשיא. היא סיפרה: "כבר לפני 22 שנה היינו חברות. הם היו באים אלינו לבית צפאפא. הפכנו להיות כמו אחיות והיא הזמניה אותי הרבה פעמים לבארי, לעשות סדנאות של בישול לחברות. היא האמינה בשלום, אפילו למדה ערבית כי היה לה חשוב. הסתכלתי עליה וראיתי שאפשר לחיות ביחד. לא בכיתי על אף אחד כמו שבכיתי על לילך ותרי. אני רוצה לבקש אישור ולתרגם את הספר לערבית". •
מג'דה סאלמן, חברתה של לילך: "היא האמינה בשלום, אפילו למדה ערבית כי היה לה חשוב. הסתכלתי עליה וראיתי שאפשר לחיות ביחד. אני רוצה לבקש אישור ולתרגם את הספר לערבית"
