זה היה יום חורף סוער, כשלילך קיפניס ז"ל הביאה לי את הספר החדש שלה 'שירת הטריגר'. "תקרא לילדים שלך, אולי יאהבו, אולי תעשה כתבה על הספר" הציעה לי בנחמדות וברגישות המפורסמת שלה בכל האזור.
בערב ניגשתי לבן הקטן שלי, ינאי, שהיה אז בן 5. את המצב הביטחוני - פיצוצים ואזעקות צבע אדום - הוא כבר הכיר היטב. הצעתי לו סיפור חדש מספר חדש והוא התלהב. בחוץ היו רעמים וברקים. כשפתחנו את הספר והתחלנו לקרוא, ממש במקרה שמנו לב. "היה מין יום חורפי, אפור ומעונן. פתאום היה ברק. שמעתי בום חזק, הרגשתי מין כיווץ והלב שלי דפק". כך, ממש במקרה, הספר ומזג האוויר בחוץ הסתדרו לנו בדיוק בזמן.
המשכנו בקריאה, דילגנו בין החרוזים המשעשעים, בין האיורים הפשוטים והמושלמים של ליה ביקל. הספר העניק משמעות חדשה למושג "בום", שלא תמיד זה משהו מפחיד ומבהיל. יש גם בומים טובים, של גשם טוב ומבורך.
מטרת הספר היא לתווך לילדים את החוויות הטראומטיות כתוצאה מהמצב הביטחוני. במשך שנים פיתחו בעוטף עזה ושדרות שיטות מיוחדות וכלים כדי לאפשר לילדים התמודדות, אבל שירת הטריגר הגיע דווקא ממישהי שיש לה כל כך הרבה ניסיון וחוש בריא, ופשוט קלעה בול למטרה, קלעה ללב. חשבתי, אחרי שהבן שלי קרא את הספר יחד איתי כמה וכמה פעמים, שלפעמים לא צריך לעשות יותר מדי בשביל לפתוח את הלב, אלא פשוט לפתוח ספר שמדייק כל כך את התחושות.
שירת הטריגר משלב חרוזים חמודים בתוך מילים שילדים משתמשים בהן בצורה הכי פשוטה. לכן זה תפס אותם ותפס גם אותי. לילך ז"ל הצליחה לגבש לתוך ספר את אחד הכלים החשובים לילדים: מילים שמדברות אליהם. לא שעות של טיפולים במרכזי החוסן, לא בובות ושאר הכלים שברשות המטפלים. מבלי כמובן להפחית בחשיבותם. אלא פשוט ספר, בצבעים נעימים, עם מילים טובות שמרגיעות.
הילדים גדלו בינתיים ועברו לספרים אחרים, אבל הספר של לילך ז"ל עדיין מונח אצלי בספריה. לפעמים, כשאני רוצה להבין מה עובר על ילדים קטנים בעוטף עזה ואני מחפש מילים כדי לדייק, אני פותח את 'שירת הטריגר' והכל נמצא שם עבורי. עבור הקוראים.
