"בעזה פגשנו את הרוע המוחלט ואת המזל הכי רע שיכול להיות – אבל בישראל פגשנו את הטוב". כך סיפרו אזרחים תאילנדים שנחטפו לרצועה ושוחררו לאחרונה. אתמול התקיים טקס מרגש בבית החולים אסף הרופא, שבו נפרד הצוות הרפואי מ־17 החטופים התאילנדים ואחד נוסף מהפיליפינים. מאוחר יותר כולם היו אמורים לטוס הביתה עם שר החוץ התאילנדי, שהגיע לבקרם בבית החולים. בשבי נותרו 13 תאילנדים.
המשוחררים התאילנדים מסרו בימים האחרונים עדויות קשות על מה שחוו בשבי בעזה. הם ספגו מכות ואלימות, בעיקר בימים הראשונים, וקיבלו מנות קטנות של אוכל. רובם איבד בין עשרה ל־15 ק"ג מהמשקל. תחילה הם אכלו אורז ובהמשך הסתפקו בפרוסת לחם או שתיים ביום. הם שתו מים עכורים ונאלצו לשטוף את הפנים במי ים. בכל ימי השבי לא התקלחו אפילו פעם אחת.
התאילנדים סיפרו כי היחס בשבי היה תנודתי ותלוי עד כמה השובה אנושי. חלקם כאמור סיפרו סיפורים על אלימות וגם התעללות ועל שובים שטענו שהם חיילים ישראלים. למעשה היו כאלה שכבר השלימו עם מותם. לפי עדויות אחרות, התאילנדים סיפרו שהוחזקו כפותים במשך ימים שלמים וסבלו מפציעות. אחרים אמרו שהמחבלים נקמו בהם משום ששמעו שחטופים ששוחררו התלוננו על היחס שקיבלו בשבי. לצד זאת, היו שסיפרו על שובים שהיו נחמדים אליהם באופן יחסי וביקשו מהם לא לדאוג, כי ידעו שהם לא קשורים למלחמה.
הצוות הרפואי באסף הרופא נקשר לאזרחים התאילנדים בצורה יוצאת דופן. ורד שנער, מנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית, סיפרה: "נקשרנו אליהם ברמות. נערכנו בכלל לקשר עם משפחות ופתאום קיבלנו אנשים מדהימים. קלטנו שכל מה שנערכנו אליו לא קיים. אין להם משפחה. המפגש המרגש עם המשפחות לא יקרה. המפגש המרגש יהיה הקשר שאני אצור איתם. כל עובדת סוציאלית קיבלה חטוף אחד והייתה צמודה אליו. אמרתי להן: 'אתן המשפחה שלהם עכשיו. אתן לא זזות מהם’".
שנער מוסיפה: "הם הבינו שאנחנו עם החלוקים הלבנים של בית החולים דואגים להם לכל: סיגריות, ג'ינס, מגן לפלאפון. אם עצוב להם, אז באים אלינו. וגם לבקש כסף ולעזור להם עם טפסים של ביטוח לאומי. הפרידה מהם הייתה מאוד מרגשת, זה היה ממש קשה".
על המפגש הראשון עם החטופים סיפרה שנער: "הם היו כל כך רזים וכל כך עייפים. רק רצו להתקלח, לא דיברו. שלשום בערב הם כבר עשו ארוחת ערב והזמינו את העובדות הסוציאליות לשולחן. אחת העובדות הסוציאליות הביאה גיטרה של הבת שלה ונתנה במתנה למישהו ששמעה שהוא יודע לנגן. ואכן הוא ניגן וכולם שרו. עכשיו הם נראים בסך הכל בסדר, שרים וצוחקים יחד. מסוגלים לאכול רגיל וכמה שהם רוצים. המטבח שלנו פינק אותם. קיבלנו גם משלוחים של פירות מתאילנד שאנחנו אפילו לא מכירים".
במהלך הימים היו רגעים שהתאילנדים נשברו ופרצו בבכי. זה קרה כאשר הודיעו להם למשל שחברים שלהם נרצחו. היו גם רגעים שמחים כאשר הם גילו שחברים שלהם, שחשבו שנרצחו, הצליחו לשרוד והם בחיים. "מצאנו להם חבר שהיה פצוע ואושפז בסורוקה וטס לתאילנד", מספרת שנער, "הצלחנו לחבר ביניהם בטלפון. זה היה מאוד מרגש".
אבל הרגעים המרגשים ביותר היו כאשר נפגשו עם המעסיקים שלהם מניר עוז, רעים ועלומים שהגיעו לבקר אותם בבית החולים. כולם התייחסו אליהם כאל בני משפחה. "היה מדהים לראות איך הקיבוצניקים מחבקים אותם", שנער אומרת, "אפילו הביאו להם מרקים שהם אוהבים וציוד שלהם שנשאר מאחור".
שנער מספרת שלתאילנדים ששוחררו מהשבי אכפת מאוד מהישראלים ומהטראומה הלאומית ב־7 באוקטובר. "הם רוצים לעזור ולתת מידע שיעזור לישראל", היא אומרת.
באסף הרופא בנו לאזרחים התאילנדים אזור תפילה עם פסל בודהה. הפסיכולוג דניאל פורת, הדובר תאית, ליווה גם הוא מקרוב את המשוחררים מהשבי. "אני דאגתי לנשמה, לצד הרגשי והנפשי", הוא מספר, "לדעתי רק בעוד כמה חודשים אפשר יהיה לדעת אם הם יסבלו מפוסט־טראומה. בכלל, אצל התאילנדים פסיכולוגיה היא דבר זר ומרוחק יחסית. היא לא קיימת בתרבות שלהם".
פורת אומר ש"היו כאן רגעי שבירה. צריך למסור בשורות מרות על חברים שנרצחו, יש מחשבות על מה שעברו. קיבלנו אנשים שעברו טראומה מאוד קשה. ניסינו לעזור להם בתקווה שיוכלו לחזור להיות אנשים חזקים ומתפקדים. היו כאלה שאמרו שירצו לחזור לישראל אבל עכשיו הם רוצים הביתה, למשפחה".
