לישיבת הממשלה השבוע שדנה בתיקונים לתקציב 2023 הגיש משרד האוצר רשימה של סעיפי ההוצאה המכונים "קואליציוניים", בציון השינויים המוצעים בהם. ברשימה בת 20 עמודים של טקסט צפוף עשרות פריטים תקציביים, ממיליונים עד מיליארדים. לא נכתב איזה אחוז מכל סעיף תקציבי כבר הוצא במרוצת השנה וכמה נשאר לקצץ או להגדיל. סביב אותה דייסה של נתונים חלקיים נערך ליד שולחן הממשלה דיון צעקני בלתי נשלט, שבסופו אף שר, כולל שר האוצר, לא באמת יודע מה אושר ומה לא. כאילו אין מלחמה, לא הובאו לדיון הצעות לרפורמות מועילות במשרדים השונים או – חלילה מלהזכיר – לביטול משרדים מיותרים. לא הובאו הצעות לריסון בתשלומי הפנסיות הגבוהות מאוד במגזר הציבורי האזרחי ובמיוחד הביטחוני. משתתף בישיבה שאינו שר אומר: "זה היה מראה מגעיל. כמעט אף שר לא גילה התמצאות של ממש בתקציבי משרדו ולא התייחס בכבוד הראוי לכספם של משלמי המסים. אני נחרד לחשוב שכך הם מנהלים את המשק בשעת מלחמה קשה ויקרה".
זו לא ממשלה, סיכם, זו מסחטה.
בשבי הקונספציה
ההפוגה בלחימה נמשכת ועימה הקונספציה האסונית ביחס לחמאס. היא עדיין מקוננת בתודעת מומחים, יועצים, פרשנים ואנליסטים רבים. תמציתה: חמאס הוא ארגון צדקה מוסלמי המעוניין להקים ברצועת עזה מיני־מדינה איסלאמית לרווחת תושביה. ראשיו משתמשים בטרור רק כאמצעי להשגת אותה המטרה ומוכנים לוותר עליו אם תושג בדרכים אחרות, בעיקר כלכליות. תנו לרצועת עזה שיקום ושיפור כלכלי וחמאס יהפוך מנמר צמא דמים לחתול צמא חלב.
כפועל יוצא מקונספציה זו פעלו ממשלות ישראל לשחד את ארגון הטרור הרצחני בכספים טובים כדי שיקבל על עצמו את התפקיד של בונה מדינה פלסטינית זעירה ברצועת עזה, נפרדת ואף עוינת את הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. תפיסת ה"הפרד ושחד" נצרבה כנרטיב מוביל גם במערכות המדיניות והביטחוניות. עד כדי כך שראשן דחו על הסף את האזהרות מפעולות טרור נרחבות בשטחי ישראל. וכי למה לחתול לשלוף ציפורניים אם היד המאכילה אותו מניחה בפניו עוד ועוד מטעמים? שאלו רטורית. הכשילה אותם והוליכה שולל אי־הבנת אופיו של ארגון טרור מהפכני שאין לו שום כוונה לשפר את חיי האוכלוסייה שבתוכה הוא פועל. גם כאשר הנתונים היבשים הראו שבכל פעם שברצועת עזה נרשם שיפור מסוים ברמת החיים והופיעו ניצנים של התייצבות כלכלית, חמאס "המורתע" "הפתיע" אותנו במתקפות טילים – האחראים על האסטרטגיה הלאומית לא נטשו את הקונספציה של האכלת הנמר כדי להרגיעו. אבל למנהיג חמאס יחיא סינוואר, עם שחרורו מהכלא הישראלי, הייתה קונספציה הפוכה ולפיה ככל שהטרור יותר רצחני כך הוא יותר מועיל למהפכה האיסלאמית ולביצור שלטונו.
אצטט כאן מכתבה של עמיתי יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות" השבוע: "הדיווח על אימונים של חמאס לא שינה את הערכת המודיעין בצה"ל וגם לא את ההערכה בשב"כ, לפיה סינוואר רוצה למשול ולשפר את המצב הכלכלי ברצועה. זאת הייתה השגיאה האסטרטגית והפספוס הגדול".
לא מעטים במקומותינו עדיין סבורים שאם רק נציע לחמאס סוכרייה מפתה כמו הפסקת הלחימה הוא יסכים להתפרק מנשקו, לשחרר את החטופים, להסגיר את הרוצחים ולהשקיע מאמץ רב בשיקום כלכלי־אזרחי של הרצועה. המציאות, לצערנו, מוכיחה ההפך: את התנועות האיסלאמיות הקנאיות אי־אפשר לקנות ואי־אפשר לאלף. רק להביס. מדינות ערביות ומערביות הבינו זאת כשפתחו במלחמת חורמה לחיסולו הטוטאלי של דאעש ועוד קודם לכן אל־קאעידה.
לישראל הרוצה בביטחון בגבולותיה ובשלום אמת עם העם הפלסטיני אין ברירה מלבד להמיט על חמאס תבוסה צבאית ושלטונית מלאה. בלי תבוסתו חבל על כל סנט שיושקע בשיקום עזה.
לשים גבול כלכלי
"עם תבוסת חמאס וסיום המלחמה בעזה", אומר פרופ' צבי אקשטיין, בעבר המשנה לנגיד בנק ישראל ועכשיו דיקן בית הספר לכלכלה באוניברסיטת רייכמן וראש מכון אהרון למדיניות כלכלית, "ישראל צריכה לשנות מן היסוד את גישתה רבת־השנים לכלכלה הפלסטינית, גישה שמצאה ביטוי רשמי בפרוטוקול פריז שנחתם ב־1995 בין אש"ף למשרד האוצר ויצר ביניהם איחוד מכסים ומסים כשישראל אחראית על גביית רובם".
"ההסכם הכלכלי הזה", מסביר אקשטיין, "מיצה את עצמו. אני מציע להחליפו בהפרדה חד־משמעית בין הכלכלה הפלסטינית לכלכלה ישראלית, הן בגדה והן בעזה. ישראל צריכה להפסיק לגבות מכסים, מע"מ, בלו והיטלים אחרים עבור הרשות הפלסטינית וצריכה להציב מועד ברור לניתוק התשתיות המשותפות. רצועת עזה, לדוגמה, מסוגלת להגיע תוך זמן קצר יחסית לאספקה עצמית של מים וחשמל אם הקהילייה הכלכלית הבינלאומית תתגייס לכך. כל זה, כמובן, בכפוף לשליטה ביטחונית ישראלית מלאה וסילוק חמאס".
הלכה למעשה, אתה מציע לכונן גבול כלכלי מלא בין ישראל לרשות ביהודה ושומרון ומול רצועת עזה?
אקשטיין: "זו תמצית הצעתי. היינו צריכים לנהוג כך כבר ב־1968, אלא שאז ממשלת אשכול העדיפה את גישתו של שר הביטחון משה דיין, שדגל בביטול הגבולות בין ישראל לשטחים המוחזקים, על פני גישתו של שר האוצר פנחס ספיר, וקבוצה של פרופסורים לכלכלה בראשות מיכאל ברונו שהמליצה על הפרדת שתי הכלכלות. מאז הפך המשק הפלסטיני לכעין סרח עודף של המשק הישראלי, מספק לנו בעיקר כוח עבודה זול. זה רע להם ורע לנו. העובד הפלסטיני משכיל ומיומן דיו כדי שיוכל להתחרות בעובדים מדרום־מזרח אסיה, אם רק תוקם בשטחים תעשיית יצוא".
למה לא קמה עד כה?
"בגלל חיבוק הדב שלנו את הכלכלה שלהם. עלינו להרפות ממנו. הם הרי שונאים אותנו ואנחנו לא בדיוק אוהבים אותם. עם ביטול הסכמי פריז הרשות הפלסטינית תוכל לכונן בנק מרכזי ולהנפיק מטבע משלה. סביר להניח שקרן המטבע הבינלאומית תסייע לה ואף תמליץ להצמיד את ערך המטבע הפלסטיני לשקל, לפחות לתקופת ביניים. בנק ישראל לא יכול להמשיך להיות אחראי לאספקת כסף לרצועת עזה ולשטחי הרשות. זה לא נורמלי".
מהי ההצעה שלך ליום אחרי סיום המלחמה בחמאס?
"עם סיום מוחלט של שלטון חמאס בעזה יש לאפשר לעזתים פיתוח כלכלי עצמאי. שיבנו נמל, שיבנו שדה תעופה, שיקימו תחנות כוח סולריות, שיתפילו מים, שימשכו משקיעים למפעלי תעשיית מזון וטקסטיל, לתשתיות תחבורה, להייטק מקומי ולענפי יצוא. מוסדות כלכליים בינלאומיים וערביים צריכים ויכולים לממן, לנהל, לערוב ולפקח על ההשקעות של המגזר העסקי כדי למנוע שחיתות. הכל תחת פיקוח ביטחוני ישראלי. לא חסרות דוגמאות של מדינות קטנות שהצליחו לשגשג כלכלית, ביניהן איסלנד, אסטוניה וסלובניה. הסוד שלהן הוא התבססות על יצוא ומשיכת השקעות זרות. לשם כך חייבים הפלסטינים לבסס מוסדות שלטון יעילים, מערכות משפט עצמאיות ורגולציה כלכלית מתקדמת.
"בתקופת כהונתו של עמיתי פרופ' סלאם פיאד כראש הממשלה הפלסטיני (2007־2013, כעת הוא מלמד כלכלה באוניברסיטת פרינסטון בארה"ב) הונחו היסודות המוסדיים לכלכלה פלסטינית עצמאית, דמוקרטית ותחרותית, הפתוחה לעולם ולא נסמכת על ישראל. אך התהליך הואט אחרי התפטרות פיאד וברצועת עזה הופסק לחלוטין. אוכלוסייתה הפכה לתלותית בסיוע חוץ".
הצעתך קוברת את הסכם פריז הכלכלי ששרד בנס את כל האינתיפאדות וחילופי השלטון.
"ההסכם הזה, שאין לו תקדים בהתחשב בפערים העצומים ברמת התוצר ורמת החיים בין הישראלים לפלסטינים, אמנם מילא תפקיד חשוב בשנים הראשונות אחרי כינון הרשות, אך בינתיים עבר זמנו. במבחן התוצאה הוא לא הפחית לא את הפערים בינינו לבינם ולא החליש את העוינות. אני מציע במקומו שתי כלכלות נפרדות לשני עמים מסוכסכים".
