כשאני כותב את השורות האלה, ביום חמישי בבוקר, ריח המלחמה נישא שוב באוויר. ביום חמישי בערב אנחנו אמורים לקבל עוד קבוצה של חטופים. ייתכן ששובו לאזור של בלינקן, שר החוץ האמריקאי, יבטיח לנו עוד יום, עוד עשרה אזרחים ואזרחיות שחייהם ניצלו. זה הרבה, אבל זה לא סוף הדרך. אם לא יהיה שינוי של הרגע האחרון, האש תתחדש. הנוסחה שאיפשרה לילדים ולאמותיהם לצאת בתמורה להפסקת אש ולשחרור אסירים קלים יחסית, מיצתה את עצמה, חלקה בשחרור לארץ, חלקה בדרך טרגית.
בתום שמונה או תשעה ימי הפסקת אש ישוחררו בין 80 ל־90 חטופים. זה הישג שמותר להתברך בו. הוויכוח מה הביא להישג בצד הישראלי – התמיכה של שרי הקבינט גנץ ואיזנקוט בהפסקת אש והלחץ של המשפחות ודעת הקהל על הממשלה, או הלחץ הצבאי בשטח והעמדות האקטיביסטיות של יואב גלנט וצמרת הצבא – לגמרי פתוח. כולם רצו בשחרור החטופים: המאבק היה על הדרך. הוא לא הוכרע ולא הסתיים.
סינוואר נדרש עכשיו לשחרר את הקטגוריה הבאה: נשים צעירות וגברים מבוגרים. נכון ליום חמישי בבוקר הוא סירב – עם כוכבית בצד: ברשימה שהוגשה לישראל נכללות שלוש נשים צעירות, חטופות מסיבת נובה. האם צירוף השלוש מהווה הזמנה להמשך? קשה לדעת.
לפי המתווכים, הוא רואה בנשים בנות 40 ומטה כוח לוחם. אולי הוא חושש ממה שיספרו כשיחזרו. אולי הוא מרגיש שתמורת הנכס הזה הוא יכול להשיג מחיר אחר. הצד הישראלי הועמד בפני ברירה אכזרית: או להמשיך לנצור את האש ולהיערך לוויתורים משמעותיים בצד שלנו, או לחדש את האש ולקוות לטוב. מרצון או מאונס, סדר העדיפויות משתנה שוב: קודם התמרון הצבאי, אחר כך החטופים.
חידוש האש כרוך בעימות קשה עם נשיא ארצות־הברית. גלנט אמור היה לראות את בלינקן אתמול ולומר לו: כל עוד אני שר הביטחון, לא נעצור. אנחנו נתקוף במרחב חאן־יונס ונמשיך להילחם עד שיתפרקו גדודי חמאס שם. התלות של ישראל בממשל האמריקאי גדולה יותר מאי פעם בעבר. אמריקה מספקת לנו לא רק הרתעה מול איראן ושלוחותיה וגיבוי בינלאומי. אנחנו תלויים בה גם באספקה צבאית מיידית. הבית הלבן יכול לבלוע את הסירוב הישראלי ולהמשיך את הרכבת האווירית כסדרה; הוא יכול גם להפסיק אותה.
הלחימה במרכז ובדרום הרצועה תהיה מורכבת יותר מאשר בצפון. היא תיעשה כשקרוב לשני מיליון אזרחים ממלאים את הרחובות, כשחמאס מאורגן יותר ומוכן יותר ללחימה, בשטח עירוני צפוף, וככל שמדובר בחאן־יונס וסביבותיה, קרוב לבונקרים שמהם פועלים סינוואר ודף, קרוב לחטופים. חיסול מהיר של שני מנהיגי חמאס יהיה בשורה טובה. הוא לא יסיים את סאגת החטופים ולא ישמיד את חמאס, אבל ייתן לדרג המדיני ולצמרת צה"ל הישג להיאחז בו.
במלחמה נפתח פרק חדש, מורכב יותר מבחינה צבאית, מוגבל בזמן ובמרחב. זה גם פרק חדש ומסוכן בחייהם וברווחתם של החטופים. שלא יתעסקו בהפחדות, אומר גלנט. לא נוכל להגיע לכל מרחב חאן־יונס, אבל את חמאס נפרק.
שבוע טוב להסברה
על הדרך נרשמה תפנית לטובה בתחום ההסברה. בשטף הבשורות הרעות שירדו עלינו בחודשיים האחרונים, כל בשורה טובה ראויה להבלטה.
אני לומד משיחות עם זרים שהשבוע האחרון היה הטוב ביותר לדימוי של ישראל, להסברה שלה, מאז תחילת המלחמה. ערב־ערב צפו בעולם בסבתות ובנכדיהן, מובלים על ידי טרוריסטים חמושים, רעולי פנים. הצופים היו רוצים שאלה יהיו הסבתות שלהם: חזקות, גאות, נבונות; הם היו רוצים שאלה יהיו הילדים והנכדים שלהם: מתוקים, יפים, נוגעים ללב.
בחמאס חשבו שתמונות החטופים יציגו את הארגון באור אנושי, מתחשב: אמא תרזה נולדה מחדש, חמושה בקלצ'ניקוב. כך גם חששו הפרשנים בערוצי הטלוויזיה בארץ. הבימוי עיצבן אותם: השליטה של חמאס באירוע, הנפנוף לשלום של הנחטפים. הפרשנים הרגישו מובסים, מושפלים. אולי כך חשו גם הצופים.
לא כך נצפה האירוע בעולם. רשתות הטלוויזיה האמריקאיות, ששיגרו לכאן את מיטב הטאלנטים שלהן, גדשו את הסיקור בראיונות מרגשים עם משוחררות ועם בני המשפחות. ההזדהות הייתה שלמה. היא עמדה בניגוד לסיקור הראשוני, שהציג, לפחות בחלקו, את המחבלים כלוחמי חופש, ועמדה בניגוד לסיקור של ההשתלטות על בית החולים שיפא בעזה, שהיה עוין ומזיק.
לא בטוח שהדגש ששם צה"ל על כיבוש בתי החולים ובראשם שיפא היה נכון מבחינה צבאית. מבחינה הסברתית הוא היה בעייתי: מעטים בעולם הבינו מדוע חשוב כל כך לתקוף בית חולים; מעטים השתכנעו מהממצאים. מאז החגיגה נמנעה ישראל מלתקוף בתי חולים. נדמה לי שעד היום שכחו לדווח על כך לאזרחי ישראל.
בדרך לחאן–יונס
הפסקת האש הייתה דרושה לחמאס. היא הייתה דרושה גם לצה"ל. ב־49 ימי הלחימה הראשונים הוכיחו הלוחמים דבקות במשימה, אומץ לב ויכולת מקצועית מרשימה. אבל גם הצד האחר קיים: בזבוז תחמושת, הצטופפות יתר בשטח, הרס מיותר, טעויות מבצעיות שעלו במחיר יקר. עד היום אין בישראל השקפה מוסכמת לגבי היום שאחרי. בצה"ל ובמל"ל יש דיונים פנימיים, אבל נאסר על המתדיינים להציג את מסקנותיהם לממונים עליהם. נתניהו נאלץ, תחת לחץ של חבר קבינט המלחמה גדי איזנקוט, להעלות את שאלת היום שאחרי לסדר היום. איזנקוט הכין שלושה ניירות עמדה בנושא הזה. אבל, במצוות נתניהו, הדיון כבוש ועקר. טמינת הראש בחול היא הדרך לשמר את הברית שלו עם סמוטריץ' ובן גביר. הממשלה מתנהלת כאילו לא היה 7 באוקטובר; קבינט המלחמה מתנהל כאילו אין ממשלה. לא בדיוק מתנהל – הרבה מילים נאמרות לפרוטוקול, אבל רק לעיתים רחוקות יוצאת מהן הנחיה, דירקטיבה, לצבא.
סמוטריץ' כתב לאחרונה מכתב לנתניהו – הוא אחד האנשים האחרונים בארץ שמקפידים לשלוח מכתבים – שבו האשים את ראשי הצבא שהם מופעלים על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי, גוף שלטעמו הוא שמאלני. לא בדיוק שמאלני; לא בדיוק מופעלים, אבל מה זה חשוב. העיקר שלסמוטריץ' יש אויב להתעסק בו.
ההתקפה על מעוזי חמאס במרכז ובדרום לא תוכל להתנהל בשלוש אוגדות: היא תהיה הרבה יותר ממוקדת, הרבה יותר סלקטיבית. קרוב לשני מיליון העקורים מהצפון שירדו דרומה מונעים בנוכחותם שטף הפצצות מהסוג שהיה בצפון. לפי דוח האו"ם נהרגו מתחילת המלחמה 15 אלף אזרחים פלסטינים. רבים נותרו מתחת להריסות: המספר האמיתי גבוה בהרבה, אבל נמוך ממה שעלול היה לקרות.
נדב איל פירסם השבוע בעיתון את הערכת צה"ל לגבי הרוגי חמאס: 5,300. במערכת הביטחון גם הוצגו הערכות נמוכות יותר, סביב 4,000. מספר הלוחמים בארגוני הטרור נע, לפי ההערכות בישראל, בין 40 אלף ל־50 אלף. במילים אחרות: הרגנו בין שישית לעשירית מהכוח הלוחם של האויב.
המסקנה: משמעות המספרים מוגבלת. כפי שלמדנו במלחמת וייטנאם ובמלחמות אחרות, הנפנוף במספר ההרוגים של האויב הוא הונאה עצמית. אין להוציא מכלל אפשרות שברגעים האלה מתאמן ברפיח ובג'נין מחזור גיוס חדש של חמאס.
כל הדיבורים על מלחמה עד לניצחון, השמדת חמאס וחיסול הטרור הם רטוריקה. חמאס הוא רעיון ותנועה היסטורית: אי־אפשר להשמיד רעיון. טרור הוא תופעה: בפעולה צבאית אין דרך לחסל אותו. אחד משרי הימין אמר לי השבוע: גם אם סינוואר ייצא מהבונקר בידיים מורמות, וכל החטופים ילכו בשורה אחריו – המלחמה הזאת לא תסתיים בניצחון.
געגועיו לקיסינג'ר
אור ליום חמישי נפטר הנרי קיסינג'ר. הוא היה בן מאה וחצי במותו: גדול הדיפלומטים של המאה שעברה. הוא היה גא במיוחד בדרך שבה הוציא את ישראל, מצרים וארצות־הברית ממלחמת יום הכיפורים. מרטין אינדיק, שהיה שליח השלום האמריקאי והשגריר בישראל, כתב ספר מרתק על הפרק הזה בהיסטוריה. בעברית נקרא הספר "בתחבולות תסיים מלחמה". ב־5 באוקטובר השנה ראיין אינדיק את קיסינג'ר על המלחמה בכנס בניו־יורק. זאת הייתה הופעתו הפומבית האחרונה.
"געגועיי לקיסינג'ר", כך נקרא ספרו של אתגר קרת. הכותרת אקטואלית היום כמו בעת פרסום הספר, ב־1994.
מה קיסינג'ר היה עושה היום, שאלתי את אינדיק בשיחת טלפון אתמול.
"בכל משבר קיסינג'ר ראה הזדמנות", אמר. "המשבר יוצר טלטלה בעמדת המנהיגים, זעזוע שהוא ידע למהר ולנצל אותו.
"במלחמת יום כיפור הוא חתר מהיום הראשון להפסקת אש. הוא האמין שככל שהמלחמה נמשכת, כך קשה יותר לצדדים להגיע להפסקת אש. זאת הייתה עמדתו גם במלחמה באוקראינה".
איך היה מטפל בחמאס, שאלתי.
"לא היה לו שמץ סובלנות כלפי ארגון כמו חמאס. הוא האמין בסדר, ביציבות. חמאס שיבש את הסדר. קיסינג'ר היה תומך בפעולה צבאית נגדו. הוא היה מנסה לערב בפתרון את מצרים, סעודיה וירדן, שומע את הדרישות שלהן ופונה לישראל.
"הוא תמך בהקמת מדינה פלסטינית אבל האמין שאת המדינה הפלסטינים צריכים לבנות בהדרגה – קודם מוסדות, אחר כך ריבונות. הוא האמין במדיניות השלבים של רבין – לראות מה קורה בכל שלב ואז להתקדם, צעד בצעד".
הוא האמין ביציבות, לא בשלום, אמרתי.
"הוא לא חשב על שלום", אמר אינדיק. "הוא חשד שהתקדמות לשלום בכל הלהט עלולה להיגמר במלחמה, כמו שקרה לאחר שיחות קמפ דייוויד בין ברק לערפאת. הוא חתר להסכמים זמניים".
ביידן איננו ניקסון, אמרתי. בלינקן איננו קיסינג'ר, נתניהו איננו גולדה וחמאס איננו מצרים. מה בכל זאת דומה?
"אני חושב שביידן הולך בעקבות התסריט שכתב קיסינג'ר – עומד לצד ישראל במלחמה כדי להוביל אותה אחר כך. ביידן כמו קיסינג'ר מאמין שכדי להוציא ויתורים מישראל, צריך לעמוד לצידה בשעתה הקשה. הבעיה היא שהאינטרסים בין ביידן לנתניהו מתחילים להתפצל.
"כאשר קיסינג'ר לחץ על גולדה לאחר המלחמה, היא אמרה לו: איך אוותר על טריטוריה למדינה שתקפה אותי. קיסינג'ר הסביר לה בתשובה עד כמה ישראל מבודדת בעולם. זה מה שביידן מסביר לנתניהו".
אנשי המסיבה
במתחם החתונות "כוכב הים", סמוך לקיבוץ שדות ים, פינו שני אוהלים לפריטים שמצאו בשטח ששימש למסיבת הטבע ב־7 באוקטובר. את הבגדים כיבסו ותלו על קולבים, כמו בשוק יד שנייה. את החולצות, הנעליים, תיקי הרחצה, המציתים, המפתחות, המשקפיים, ערמו על גבי שולחנות, כל פריט בערימה נפרדת.
המבקר חוזר בהכרח להליכה שלו לאורך ערימות הציוד האישי באושוויץ: אין להשוות, אבל התמונה לא מרפה. המשקפיים, הנעליים, התיקים: כל אחד מהם היה חלק חשוב בחייו של מישהו שהיה ואיננו. בערב הקודם הגיעה אל האוהל אמו של אחד ממשתתפי המסיבה. היא גאלה מתוך הערימה את הנעליים של בנה שנרצח. אחר כך בכתה.
בעוד עשרה ימים יעבור הפרויקט למקום חדש, סמוך לקניון ארנה בהרצליה. "נעשה מיצג גדול ממה שנשאר", אומר תומר בלאק, מוותיקי קהילת הטראנס. רגע, אמרתי לו. תגדיר קהילה; תגדיר טראנס. "קהילת הטראנס בישראל מונה 100 אלף איש", אמר.
המספר הפתיע אותי. כל כך הרבה? תמהתי.
"עכשיו, כשאנחנו מוכרים בכל העולם, עוד נגדל", אמר. "אנחנו, הוותיקים, לקחנו אחריות על הקהילה. אנחנו מטפלים בה מהיום הראשון".
ייתכן שהמילה הנכונה היא שבט, דת, כת לסופי שבוע. הכוהנים הגדולים, השמאנים, הם הדי־ג'ייז. צוותי ההפקה הם המנהיגים. סביבנו, באולם, היו כ־400 צעירים. חלקם ישבו במעגל, לטקס הדלקת נרות זיכרון לחבריהם שנרצחו. חלקם שמעו מוזיקה; אחדים ציירו; אחדים עיצבו בחבורה קמעות הגנה; אחדים שכבו בחדר שהוקצה לטיפולים, בגדיהם עליהם. רפלקסולוגיה, שיאצו, הם חלק מהטיפול. ההקפדה על טיפול בביגוד מלא קשורה לפחדים שנותרו בהם מיום הטבח.
מותר להביא למתחם מלווה אחד. אסור באיסור חמור להכניס סמים ואלכוהול. יש מי שהריח באוויר את ריח הקנאביס. אני הרחתי רק את הבריזה מהים.
4,000 נשים וגברים היו במסיבה, רובם בני 25־40; 370 נרצחו; 20־30 נחטפו או הוכרזו כנעדרים; כ־3,500 ניצלו, רובם כרגע במצב טוב, מיעוטם בטראומה. הכינוי "שורדים" הוא הבחירה שלהם.
לאורך החוף היה פעם לקיבוץ כפר נופש. הכפר ננטש. לפני 23 שנה הקים בו עומרי פריש, בוגר מלחמת יום כיפור, קהילה טיפולית שמיועדת לחיילים בפוסט־טראומה שנסעו למזרח וחזרו מוכי סמים. "חיליק מגנוס מחלץ אותם, והם מגיעים אלינו", אומר פריש. למוסד קוראים כפר איזון. אחד ממפיקי מסיבת נובה יזם את החיבור בין שתי הקהילות. "זה היה חיבור בלתי אפשרי שהצליח", אומר פריש. למיזם המשותף קוראים "איזונובה".
גילי טמיר, פסיכולוג קליני ותת־אלוף במילואים, הוא יו"ר העמותה. "ההתמחות שלנו היא פוסט־טראומה צבאית", הוא אומר. "פיתחנו מודל חדשני של קהילה טיפולית, על שפת הים, בטבע, בלי גדרות. המטרה היא להחזיר את האנשים לסדר היום שלהם, להחזיר אותם לחיים".
המשתתפים במסיבה הוכרו כנפגעי פעולות איבה. כל אחד קיבל מהביטוח הלאומי 5,000 שקל לחשבון הבנק שלו. המדינה מממנת להם 24 טיפולים. צוות כפר איזון – 70 עובדים ו־200 מתנדבים שעברו הכשרה מקצועית – מסייע בהחזרתם לחיים.
"הבנו שאפשר להתחבר אליהם דרך המילים והמוזיקה", אומרת רינת קדמי־רינסקי, מנהלת המתחם. "בהתחלה הם שכבו על המזרנים בלי להוציא מילה. כשנכנסה המוזיקה, יצאו המילים, ואז יצאו הסיפורים והכאב".
ד"ר חגית בוני־נח חוקרת בשנים האחרונות את קהילת הטראנס. "למדתי לכבד את התרבות שלהם", היא אומרת. "דרך הריקוד הם מגיעים לטראנס. זוהי חוויה קולקטיבית".
רובם המכריע חי חיים נורמטיביים: עבודה לחוד; מסיבות לחוד. השימוש בסמים רווח במסיבות. בסקר שעמיתיה והיא עשו בקרב יותר מ־1,200 חברים בקהילה לפני אירוע נובה, הם שאלו אם התנסו בשימוש בחומרים באחת ממסיבות הטבע בשנה האחרונה.
המוביל היה קנאביס – 62%; אחריו אלכוהול – 57%; אל־אס־די – 41%; MDMA (סם פסיכואקטיבי) – 32%; פטריות – 22%; קטמין (סם שמשמש להרדמת סוסים) – 20%; קוקאין – 17%; אקסטזי – 16%.
62% דיווחו שעברו משבר נפשי בשלוש השנים האחרונות. השרטת הייתה שם. הטבח ברעים היה מכה שנייה. "יש הרבה שמתלבטים אם לצרוך עכשיו חומרים או לא", אומרת ד"ר בוני־נח. "המטפלים מייעצים להם בעדינות לוותר. זה לא הזמן לשינוי תודעה קיצוני". ¿
