סוגיית "חמישה לא אוחזין" בשלט הקורא להחזרת החטופים לפני שבוע בסמי עופר זיעזעה את כולנו, מי יותר ומי פחות. בינתיים הגיעו ההסברים (שלא לומר התירוצים), ההתנצלויות של השחקנים, לקיחת האחריות של המועדון והפקת הלקחים לעתיד - אבל הדי הסערה לא שככו עדיין, והיא מלמדת גם עלינו ועל מצבנו.
הפרשה מלמדת יותר מכל עד כמה העצבים שלנו, של אזרחי מדינת ישראל, חשופים מאז הטבח של 7 באוקטובר. אין מקום לניואנסים, הכל שחור ולבן. יש חלוקה ברורה לטוב ולרע, או שאתה לטובתנו או שאתה נגדנו. ואם אתה לא בעדנו במאה אחוז, אתה נגדנו במאה אחוז. אפשר להבין את זה אחרי אותו אירוע נורא, שעשה להרבה אנשים סוויץ' במוח. לרוב זה מוצדק, אבל לפעמים יש מקום גם לחשיבה קצת אחרת. לבדוק את התגובות ב־360 מעלות ולא רק חד־ממדית.
אי־אפשר להאשים את אותם חמשת זרים של מכבי חיפה שהם עוכרי ישראל, אבל באותה מידה קשה לצפות מהם שיהיו ציונים נלהבים. הם שהו בחודשיים האחרונים באירופה (להבדיל מאיתנו, שהיינו כל הזמן כאן), ראו את ההפגנות הפרו־פלסטיניות ברחובות וחששו לגורל בני משפחותיהם. לא ברור לי רק מה ההבדל בין לעמוד דקת דומייה לזכר הנרצחים הישראלים, לענוד סרט שחור על הזרוע ולשחק עם דגל ישראל על החולצה לבין הושטת יד ואחיזה בשלט הקורא להחזרת החטופים. שליחת היד הזאת קדימה הייתה חורצת את גורל יקיריהם?
ויש גם את נושא התלות בזרים. לא פלא שדווקא מכבי חיפה ומכבי ת"א (פרשת רובי קין) היו בעין הסערה בתקופה האחרונה. לאלופה יש בסגל שמונה זרים ומתאזרחים ובקריית־שלום מתבססים על צוות מקצועי זר. כולם עזבו את ישראל יום אחרי פרוץ המלחמה, ולא היה פשוט לשכנע אותם לחזור. למזלן של שתי הקבוצות, הנחיתה הייתה רכה יותר כי החזרה לפעילות הייתה באירופה ולא על אדמת ארץ הקודש. הבעיה היותר גדולה, אגב, היא של מ.ס קריית־גת, אלופת הנשים בשלוש השנים האחרונות, שבסגל שלה יש עשר זרות ומתאזרחות, וכולן עשו "ויברח". עכשיו מנסים ראשי המועדון להשיב אותן ארצה לקראת חידוש הליגה בשבוע הבא, וזה לא פשוט בכלל. בקיצור, כדאי לחזור להסתמך על הכישרונות המקומיים - עליהם אפשר לסמוך תמיד.
פרשת השלט מלמדת עד כמה העצבים שלנו חשופים מאז טבח 7 באוקטובר. אין מקום לניואנסים, הכל שחור ולבן. לרוב זה מוצדק, אבל לפעמים יש מקום גם לחשיבה קצת אחרת, ב־360 מעלות, לא רק חד־ממדית
