שילוב של כמה נסיבות גרם לקפיצה שעושה העונה דני אבדיה. במישור האישי, נדמה שהתקדם בדבר שהכי היה חסר לו: כמי שהגיע מישראל, ובגיל צעיר, אבדיה היה רגיל לחדור לסל בלי להיתקל ביותר מדי מגע. בליגה לנוער לא היה מי שישים מולו גוף. במשחקי הבוגרים באירופה השופטים שורקים בנדיבות כשנוצר מגע בין החודר לשומר.
בארה"ב זה שונה לגמרי. אם לא נגעו לך ביד אלא רק בגוף, יש סיכוי גדול שלא תבוא שריקה. בשנים הראשונות אבדיה היה מנסה לחדור, השומרים היו נתקלים בגופו, הוא איבד את שיווי המשקל ואת תחושת הכיוון, וזה לרוב הסתיים בהחטאה. לאט־לאט אבדיה התרגל למגע הזה, וכיום הוא מצליח להגיע יציב לטבעת גם אחרי שגופו ספג דחיפות לא קלות. כך הוא משיג הרבה מאוד מהסלים שלו. זה עדיין לא מושלם אצלו, הוא עדיין מתלונן יותר מדי לשופטים כששריקות לא מגיעות, אבל זה כבר לא רע בכלל.
שאר השינויים קשורים בעיקר בממד הקבוצתי. ראשית, לצד החוזה הנאה, אבדיה מקבל הרבה יותר את הכדור בתחילת ההתקפה, כמי שאמור ליצור ולנהל במקום הרכזים – והוא עושה את זה טוב. זה קורה, לרוב, כשהוא עם שחקני החמישייה השנייה, שאוהבים יותר למסור. אבדיה הוא שחקן החמישייה שתמיד מוחלף ראשון, אבל הוא גם מקבל לרוב הכי הרבה דקות עם המחליפים, ואיתם הוא מאוד דומיננטי.
בחמישייה השנייה כל השחקנים מוכנים למסור. זה כמובן טוב לאבדיה, מאחר שהוא השחקן הכי מגוון בקבוצה: הוא שומר ברמה שהוא מתקיף, מוסר ברמה שהוא קולע. כשהכדור זז בין כולם במהירות, לשומרים שלו קשה לדעת מה הוא עומד לעשות, והוא מנצל את זה ליצירת סלים. כשהמשחק בנוי על פעולות של אחד־על־אחד הוא מתקשה, כי זו לא המומחיות הבולטת שלו, עדיין.
ככלל, נדמה שהקבוצה נכנסה לתהליך בריא שבו מנסים לשחק כדורסל יותר חכם וקבוצתי. זה נראה הכי טוב כשג'ורדן פול על הספסל, ועל המגרש נמצאים אבדיה והמחליפים גלינארי, שאמט, קיספרט וקוליבאלי – שמתברר כבחירת דראפט נהדרת. כשקוליבאלי ואבדיה משחקים יחד פתאום יש גם קצת הגנה. למרבה הצער, ברוב הזמן וושינגטון היא קבוצה שלא שומרת. רק טריידים או בחירות דראפט יצילו אותה מלהיות מביכה.
זה כמובן לא צריך לעניין את אבדיה. הוא נמצא במקום שמאפשר לו להתקדם כל הזמן (והוא עדיין צריך לשפר המון אספקטים במשחקו), להיות הרבה במגרש, ועכשיו גם במשכורת מאוד נאה. תסריט די מושלם עבורו. חוץ מהקטע של הניצחונות.
