בפאב "בנג"ע" הנטוש בכיסופים מונחים על הבר שני דפים ועליהם שמות של אנשים. רק שמות פרטיים כי כולם פה מכירים את כולם. לצידם מופיעים סוגי אלכוהול מצומצמים - בירה, יין, ויסקי - ולידם מחירים, מחירי קיבוץ. בראש הדפים מופיע תאריך ומתחתיו שני קווים, תאריך שמי שסגר את הבר ערב קודם בשישי, לא האמין שיהיה האחרון שבו הפאב האהוב יעבוד.
"ב־7 באוקטובר הייתי בהודו, אחי סגר את הפאב ונשאר לישון", מתחיל ליאב הנדלר, מפעיל ה"בנג"ע". "בשנתיים האחרונות הבר שוקם בידי בני המשק ונהיה בו באזז. הבר היה מאוד פעיל בשנות ה־90, ואז במשך 20 שנה הפך למחסן. סער מרגוליס ועוד כמה חברי קיבוץ ואני לקחנו אותו לידיים. סער הוא חבר מאוד קרוב שלי שנהרג ב־7 באוקטובר, הוא הקים את כיתת הכוננות ועד לפני שנה היה הרבש"ץ. הוא ועוד חבר מכיתת הכוננות נלחמו בשבת במשך כמה שעות טובות עד שהצבא הגיע. סער עבד במשרד הביטחון והיה אחראי על אבטחת העבודות בגדר. הוא שנתיים מעליי, נשוי ליסמין ויש לו שתי בנות מיה ותבור, שלושתן בסדר. הוא נהרג כשממש הציל את הקיבוץ. שנינו הרכבנו את הפאב עם גרעין של הצופים ב־2010, ומשם ה'בנג"ע' התגלגל. בקורונה החלטנו לשפץ אותו. בשנתיים האחרונות הוא רץ חזק עם הופעות, מסיבות ואנשים שהגיעו משאר הקיבוצים".
אנחנו מגיעים לכיסופים כדי לאסוף ציוד מהפאב ולבנות אותו מחדש בים המלח, ביוזמה של גולדסטאר לזכר הנופלים שהפאב הקיבוצי בעוטף היה סמל עבורם. זו הפעם השנייה שליאב מגיע לפה מאז שהוא והמשפחה עברו למלון בים המלח, ויש לו משימה - לאסוף לילדים ציוד שאשתו מעיין ביקשה, וקופסאות אוכל מהבית ליד. לדירה שלו אנחנו נכנסים עם מברגה. המחבלים שחדרו לבית, בזמן שאשתו ושניים מהילדים היו בממ"ד, שברו את הדלת והם נעלו אותה מחדש עם ברגים ומנעול קטן. ליאב מלקט מהבית ההפוך מה שאפשר מהרשימה.
"גדלתי בצאלים", ליאב ממשיך, "ההורים שלי התגרשו שהייתי בן 12. אבא שלי עבר לכיסופים ובגיל 17 עברתי לאבא ו־20 שנה אני שם. אשתי בת כיסופים והיא גם רכזת התרבות של הקיבוץ. הכרנו שם. ושם נולדו לנו ארבעה ילדים - שלושה בנים ובת. כיסופים ועוטף עזה הם הבית שלנו. עד 6 באוקטובר דפקתי הרצאות לאנשים שבצפון לא יודעים מה יקרה ומתי, גם באיו"ש לא יודעים מתי יכול לחדור איזה מחבל, אבל אצלנו 'יודעים את האויב'. מדי פעם מתחמם ויש מבצע ויוצאים עם הילדים למקום אחר, אבל חוץ מזה אנחנו חיים בגן עדן. היו תקופות יותר קשות של טפטופים בשגרה, שאתה מטפל בילדים במרכז חוסן ומסביר להם שצבע אדום זה דבר שאפשר להתמודד איתו והוא שווה את החיים פה. אף אחד לא דמיין לעצמו ביקורי בית. זה הפתיע אותנו כל כך, כי מערכת הביטחון גם הציגה לנו את זה ככה".
חמ”ל מאולתר
ב־7 באוקטובר אשתו של ליאב, שניים מהילדים (וגם הכלבה) היו בכיסופים. שני הילדים האחרים היו אצל ההורים של מעיין. גם אביו ואחיו היו בקיבוץ. אמו, שגרה בחולית, הייתה אצל אחותו בטבריה. "בחולית נכנסו לשתי שורות הבתים של אמא וסבא שלי, משה רידלר בן 91 שנרצח שם עם המטפל שלו", הוא ממשיך. "ירו על החלון שלהם אר־פי־ג'י וזרקו על סבא שלי ששכב במיטה שני רימונים. פטרו, המטפל ממולדובה, היה בשירותים אחרי שניסה לברוח ונתפס.
"אני, גיסי שנמצא בארה"ב ועוד שני אחים מכיסופים, משפחת זק, פתחנו מין חמ"ל, היינו בתוך האירוע 36 שעות, הוצאנו מפות של הקיבוץ ודיברנו עם כמה שיותר בתים שתפסתי. את אשתי לא תפסתי. הבנתי שיש אירוע מהווטסאפ שלה רק בבוקר מוקדם, היא אמרה שהיא שומעת יריות מחוץ לבית, ואני שעתיים וחצי קדימה בהודו, ומאז לא דיברנו. ראיתי באתרים עיתונאים של חמאס בקיבוץ, ואשתי עם קו אחד כל היום. בשלב מסוים קיוויתי שהם מתים ורק לא חטופים, כי התבררה לי מהות האירוע מבארי ומהמסיבה ברעים. עד 12:00 הייתה תקשורת לרוב האנשים, אבל אשתי ועוד ארבעה בתים היו מנותקים מהבוקר. משהו באירוע הזה הרגיש מתוסרט. עשרה מחבלים פורצים זה עוד הגיוני, אבל פה קרה משהו כל כך קיצוני.
"אחרי יומיים הגעתי לארץ. הייתי בהודו ליד בחור מבארי שאיבד את כל המשפחה שלו וחיכה שם שבוע למדינה שתעזור בהגעה שלו. הספקתי להיות שבועיים וחצי בהודו ואז קרה מה שקרה. אמרתי לאשתי, 'מה זה, שנייה אני הולך ואתם לא מצליחים לשמור על הבית?'" הוא צוחק. "אשתי והילדים חולצו, גם ההורים שלה, אבל סער שהוא אח שלי, וסבא שלי, ועוד אנשים יקרים מהקיבוץ נרצחו".
החבית שנשארה
אחרי האיסוף אצל משפחת הנדלר, אנחנו מגיעים ל"בנג"ע" שנמצא בכניסה לקיבוץ, מול הלול הענק. פרט למעט חיילים ששומרים פה, המקום ריק, אבל הדממה רועמת. בדרך לפאב אני רואה שתי בנות עם מזוודה ורודה, אלה אלי וליאן סגל, אחיות שגרות בכיסופים ועוזרות בניהול הפאב. עכשיו הן פה כדי לפרק את המקום שהיה הבית של החבר'ה שלהן. "קודם כל בואו נעשה לחיים לכל מי שנהרג בכיסופים, לסער שלנו ולסבא משה".
ליאב, שתי האחיות, וחברים מכיתת הכוננות של כיסופים מוזגים לעצמם בירה מהחבית שנשארה. "הפאב של הקיבוץ שנים פה", ממשיכה אלי ומספרת על גלגולי המקום. "לפני שנתיים החלטנו לשפץ, והדבר הראשון שהזמנו זה חומר לרצפה כי היא הייתה דוחה מהלול שהיה פה. שיפצנו במשך שנה וחצי, עבדנו משבת לשבת, וכל אחד עשה משהו. אחד את החשמל, שני את העץ ואני צבעתי".
מתי הייתם פה יחד בפעם אחרונה?
"יום לפני השביעי, בשישי לעשירי, ישבנו פה והיו הרבה אנשים. בעוטף אין הרבה לאן לצאת והפאבים הם מרכז חיי התרבות שלנו, המקום לבוא לראות אחד את השני. לכל אחד יש את החבורה שלו, ולנו הצעירים זה באמת המקום לעזור בתפעול הקיבוץ. אנחנו בעיקר נהנים, לא באמת עובדים. נולדתי פה, ואני 29 שנים פה. עזבתי כשלמדתי לתואר ראשון בחינוך לגיל הרך וחזרתי אחרי הקורונה לעבוד בגן הילדים. ההורים שלי כבר עזבו".
"ואז שמענו יריות"
ליאן: "סיימנו בפאב והלכנו לישון, ובבוקר היה צבע אדום ורצנו לממ"ד. כבר שם משהו הרגיש לא בסדר, זה לא הפסיק, צבע אדום, צבע אדום, האזעקה לא עמדה בקצב המתחים. ואז שמענו יריות. החדר של אלי הוא הכי קרוב לבית של הרבש"ץ ואליו הם הגיעו ראשונים. שמענו יריות והתחילו להגיע סרטונים והודעות לקבוצה המשותפת. חיכינו עד 22:00 בממ"ד שיבואו לעזור לנו. סער ז"ל שהיה הרבש"ץ עד לפני שנה, והיה חזק פה בבר, הכריח אותנו בזמנו לקנות לום שנועל את הממ"ד ונעלנו את הממ"ד הכי טוב שיכולנו. סער והצוות שלו היו קרובים לבית שלנו ושמענו אותם רצים ומתלחששים ביניהם".
אלי: "בשלב מסוים הם התפצלו, שי מכיתת הכוננות תפס חצי קיבוץ וסער תפס את הצד שלנו שהיה בחצי השני, נלחם שם והציל אותנו. המחבלים היו בראבק על דלת הכניסה שלנו ובשלב מסוים הם הלכו בזכות סער. הם אמרו לנו, 'זה הצבא תפתחו את הדלת', חשבתי לפתוח, אבל ליאן אמרה שעד שלא קוראים לנו בשם אנחנו לא יוצאות, ופתאום הם הפסיקו ונעלמו. היום אנחנו מבינות שסער היה שם כל הזמן ונלחם וחיכה לחיילים שיבואו. הלוואי שזה היה נגמר אחרת".
ליאן: "כשפינו אותנו ביום ראשון הודיעו לנו שסער, שהיה הלב של הקיבוץ והפאב, נרצח. זה שהוא גיבור כולם יודעים מהאירוע הזה, אבל הוא היה גיבור גם ביומיום כאיש חינוך שהחזיק את הקיבוץ בהתנדבות. הוא נמצא בחיוג מהיר אצל חצי מהקיבוץ".
"ישבתי איתו לוויסקי לפני הודו, ממש פה", מצביע ליאב על חלל ריק בפינת הפאב. "והוא גם הווטסאפ האחרון שלי לפני ההמראה".
צחוק לצד העצב
תוך חצי שעה מקיפול הפאב המקום ריק. הציורים, התמונות, גלגל המזל המזכה בצ'ייסר ועוד כמה דברים של שיכורים נאספים מיד. בדיחות פרטיות נזרקות לאוויר. לצד הצחוק יש הרבה עצב, אבל גם דרכו מרגישים עד כמה החבר'ה האלה מגובשים. "בפעם האחרונה שהייתי כאן ניסו להרוג אותי ונורא פחדתי לחזור", אומרת אלי ומתיישבת לנוח על הכיסא שנותר במרכז. "למה שיש פה אין חשיבות במובן החומרי, זה זניח לעומת מה שחווינו, אבל רציתי לבוא ולראות את הבית שלי, של אתי ואיתי זק שעשו פה בפאב בר־מצווה לבן שלהם שגיא, ושלושתם נרצחו. זה האירוע האחרון שהיה בפאב. וזה מסביר מה הפאב הזה בשבילנו. היה פה שמחות, רגעים עצובים והרבה זיכרונות טובים. ואני מאמינה שככה זה ברוב הפאבים בעוטף. לחזור לקפל את הפאב זה לחוות את הקיבוץ כשלא מנסים להרוג אותנו, ואני מרגישה פה בבית, למרות הכל".
מה חשבתים על היוזמה להקים את הפאב מחדש במלון בים המלח שעליו עברתם?
אלי: "היינו כל כך בעד במיוחד בגלל שזה לזכר סער. יש מהדורה מיוחדת לזכרו שנקראת 'גולדסער' - בירה של גולדסטאר שהוא הכי אהב לשתות פה. וכל אלמנט שמכיל את החברים שלנו ועוזר להנציח ולזכור אותם הוא מעולה. זה עושה לאנשים טוב להיזכר בחיים שלפני השביעי לעשירי. זה מרגש את הקיבוץ ומחבר אותנו מחדש".
אליאב: "כשקצת עצוב לי במלון אני מגיע לפאב וזה מרים אותי, ממש ריפוי בעיסוק שעוזר להחלמה. וחוץ מזה, הפאב זה מקום ישיבה לאנשים, ולפני זה הם פשוט ישבו בשביל הכניסה למלון ועישנו ושתו בירה. מאז שפתחנו אנשים יושבים שם כל זמן, וזה מדהים. מספיק שיושבים פה תשעה אנשים ואתה מרגיש כמו בפאב בכיסופים. הפינה של סער מרגשת את כולנו במיוחד. בעשר הדקות הראשונות שפתחנו התפרקתי בבכי אבל התרגלתי לאט־לאט. זה יצא מדהים וחזק והמשפחה והבת שלו ממש אוהבים את זה. יש כיסא בבר לשלמה מנצור, החטוף של כיסופים, שנעשה הכל שהוא יישב בו שוב. חמי רודנר וחנוך דאום הופיעו פה וזו נתינה שאין לתאר. מי שמגיע מבחוץ פעם ראשונה מתעלף ממה שהוא רואה ומבין את העוצמות שלנו כאן יחד".
אלי: "אנחנו בים המלח עד להודעה חדשה, אבל לפחות הפאב איתנו. בהתחלה זה היה לי ממש סוריאליסטי לעשות פאב בים המלח. למרות שזה לכבוד אתי, איתי ושגיא וסער, כל מה שהיה לי בראש שאנחנו נשב במלון עם כל היופי והאחווה והם לא שם. עכשיו אני מבינה כמה זה מדהים וכמה יש לנו תחושה של בית. עדיין קשה לי לנתק מהמקום שמזכיר לי כל כך הרבה דברים ואנשים, אבל אני שמחה שזה מנציח אותם".
העתיד של העוטף
הפאבים של הקיבוצים בעוטף הם סמל, במיוחד של הדור הצעיר, שפחות נותנים לו לנהל את הקיבוץ, אבל בפאב הם הבוסים. בפאבים האלו לא משלמים, אלא רושמים על דף את ההזמנות והמחירים, ובסוף החודש לצד חשבון המים וחשמל, מצורף סיכום השתייה החודשי. כל אחד מהפאבים האלו יושב במקום מאולתר, לול, מחסן או ירקנייה ישנה, ומכיוון שלרובם אין רישיון אז אסור למכור, אבל לגמרי מותר לרשום.
חיים ילין, לשעבר ראש המועצה האזורית אשכול, שאיבד הרבה חברים ב־7 באוקטובר, מסביר שהצעירים שניהלו את הפאבים, היו צריכים לנהל את כל הקיבוץ, והוא מקווה שהאסון הזה יוביל את הוותיקים לתת להם יותר מקום. "הם דור העתיד של העוטף", הוא מספר בהתרגשות. "הם הוכיחו את עצמם בניהול הפאבים, בחברות אחד לשני ובניהול הלחימה. אני מת על הצעירים האלה שמטעינים את כל האנשים סביב בקיבוצים באנרגיה. ישבתי איתם הרבה בתקופות יותר יפות, בפאבים שלהם ובכל מקום אפשרי. גם בעבודה אני מקיף את עצמי בצעירים שרוצים ללמוד. כשאני מגיע לבארי ורואה צעירים אני יוצא עם אנרגיות חדשות.
"כואב לי שהדור המנהלים בקיבוץ לא איפשר להם להוביל ולהנהיג. לצעירים נותנים את הפאבים, ואחרי האירוע הזה אני יודע שהם אלה שבאמת מנהלים את בארי. בבארי יש לנו פאב מדהים - 'פאב בארי' - שקהילת צעירים מנהלת אותו וזו התרוממות רוח. כולם התכנסו שם בכל יום לפעילות אחרת, וזה ממש הוביל את הקהילה. ככה זה בכל הקיבוצים, לפאבים אצלנו יש משמעות אחרת ממה שיש בתל־אביב או בכל מקום אחר".
הכיסא הריק של אלון
הפאב הראשון של קיבוצי העוטף ששוחזר הוא ה"פבושקה" מכפר עזה, שאותו מנהל יונתן שימריז בעזרת אחיו עידו, ואחיו אלון, שעדיין חטוף בעזה. גם בפאב הזה יש כיסא ריק, של אלון, שהחברים והמשפחה מחכים שיחזור לשתות שם בירה כשהוא בריא ושלם - אם בשפיים, היכן שהפאב נמצא עכשיו, ואם בכפר עזה כשזו תיבנה מחדש. "אני גר בקיבוץ מגיל שלוש וכל המשפחה שלי שם", מתחיל יונתן. "למדתי, הסתובבתי בבאר־שבע ובתל־אביב, אבל בסוף בניתי בית בקיבוץ, עם אישה, ילדה ושני בנים. גם אני אוהב לגור פה וגם אפשר לקנות דירה במחיר נורמלי. אני גר בשכונה החדשה ליד ההורים ועוד שני אחים - עידו בלב הקיבוץ ואלון בדור צעיר.
"הפאב של הקיבוץ עבר הרבה גלגולים ומקומות. לפני שנתיים סידרנו שם הכל והתחילו להגיע יותר חבר'ה בעיקר בסופ"שים, במהלך השבוע היו הרצאות, אירועי ספורט והופעות במלחמות. אנחנו לא יוצאים הרבה מהקיבוץ, וזה המקום שאליו יוצאים".
איך הגעת לנהל אותו?
"אני מנכ"ל של מפעל משפחתי ולבר הגעתי כי היה צריך מישהו שייקח את זה עליו, כי אנשים אחרים עשו את זה בחצי כוח. אחרי ששיפצנו קיבלתי את המושכות ועשינו משטר חדש. שלושת האחים היו אלה שיש להם את המפתחות, ומי שרצה להיכנס נכנס. היו שם בכל סופ"ש, נפגשים, מדברים, שותים, מעשנים, משחקים סנוקר וקלפים. בשישי האחרון לפני 7 באוקטובר הייתה מסיבת יום הולדת לחבר שנרצח, יובל סלומון".
"אחי אלון עבד איתנו בעסק המשפחתי. הוא בן 26, בחור מצחיק מאוד, יש לנו את אותם תחביבים ותחומי עניין, משחקים יחד כדורסל, כדורגל, הוא אינטליגנטי וקר רוח, בחור רציני. הוא הפסיק לעבוד בסוף ספטמבר והיה צריך להתחיל ללמוד באוקטובר דאטה אנליסט. עצלן גדול אבל עם ראש. ב־7 הוא היה בדירה שלו במגורי הצעירים. בעשר הוא שלח לי הודעה שנכנסים אליו הביתה מחבלים ושוהא יושב בשקט, רשמתי לו שאני אוהב אותו, שהוא חזק והוא יעבור את זה. הוא שלח לי אימוג'י של לב. ומשם לא ענה".
הקמת הפאב בשפיים מנחמת איכשהו?
"היא עושה לנו טוב. גולדסטאר עשו העתק מושלם של הפאב עם הציורי קיר, זה מרגיש כמו בבית ואנשים רוצים להיות שם. בשבילנו זה מקום לשבת, להיזכר, להתרגש ולהתפרק. הראש שלי לא שם, אני צריך את אלון לידי שיעזור לי להחזיק את הפאב ולהרים את המורל. אבל מי שזה מאחוריו מצליח למצוא שם נחמה. אצלי הכל תפל. מה שכן, אחי מאוד יתרגש לראות אותו ואני מקווה שבקרוב מאוד נשב שם יחד לשתות בירה".
יונתן, ליאב, והצוות שלהם מזמין אתכם לבקר בפאבים שנבנו מחדש, לשמוע סיפורים, לשתות בירה, ולהתפלל יחד להחזרת החטופים, החברים שלהם, החיילים ועובדי הפאב, הביתה.
"כמה ימים אחרי שיצאנו מההלם הראשוני, התחלנו לחשוב איך נוכל להתגייס למערכה", מסביר אביב בן זיקרי, מנהל שיווק בירות טמפו. "מה שהתחיל בפנייה לייצר מהדורת בקבוקים לזכר סער מרגוליס שנרצח ב־7 באוקטובר התגלגל להבנה גדולה יותר על הנוכחות של גולדסטאר בהוויה התרבותית בישראל, ובפרט בקיבוץ. הפאב הקיבוצי הוא משהו מיוחד שמאגד בתוכו כמעט את כל קהילת הקיבוץ ומהווה מדורת שבט. רצינו לעזור לקהילות שפונו מהקיבוצים ולהביא להן משהו שיזכיר את הבית והשפיות. אחרי שיחה עם מספר קיבוצים הבנו שיש כאן משהו גדול יותר וכל ההווי מתרכז בפאב של הקיבוץ. היה לנו ברור מה צריך לעשות. בערב הפתיחה של ה'פבושקה' המשוחזר בקיבוץ שפיים, מצאנו את עצמנו קטנים כל כך לנוכח ההתרגשות של תושבי כפר עזה שנכנסו לפאב בעיניים דומעות, ונשאר לנו רק להודות על הזכות שניתנה לנו".
