ילדים בשבי. איך אפשר בכלל לעכל את האוקסימורון המחריד הזה, שהתרגלנו ללעוס באימה מאז שהתבררו ממדי הזוועה של השבת השחורה.
1 צפייה בגלריה
(ד"ר אפרת ברון־הרלב מנהלת מרכז שניידר לרפואת ילדים (מימין), ואפרת הראל מנהלת השירות הסוציאלי | צילום: טל שחר)
כאשר הוסכמו ויצאו לדרך הפעימות שהחזירו לישראל את רוב הילדים החטופים ואת אמותיהם, ישבנו דרוכים ולחוצים, וצפינו בהם נחלצים מציפורני השטן סינוואר, עולים לאמבולנסים של הצלב האדום, ולאחר נסיעה מבעיתה בתוך המון חמום מוח, עולים על ההליקופטרים של חיל האוויר הישראלי, נקלטים בבתי החולים ברחבי הארץ, ומתחילים את המסע המאתגר והארוך לשיקום חייהם.
מי שהתכוננו היטב לבואם אלה הצוותים הרפואיים בבתי החולים לילדים, שבשבועות האחרונים היו עסוקים בהקמה של "מחלקות שבים" שאוישו בצוותי טיפול ושיקום של הגוף ושל הנפש. לא קל לשמוע מהם על האופן שבו חזרו הילדים מהשבי ובטח לא כאשר בזמן כתיבת שורות אלה, כפיר ואריאל ביבס עדיין נתונים בציפורני הרשע, ביחד עם אמם שירי. נתפלל לשובם הביתה במהרה ושל שאר החטופים כולם.
תחושה של בית
"אין בעולם ניסיון מתועד בטיפול בילדים שחזרו משבי", אומרת אפרת הראל, מנהלת השירות לעבודה סוציאלית במרכז הרפואי לילדים שניידר. "את הידע שאבנו מהניסיון בטיפול בטראומה, פוסט־טראומה והתערבויות במשבר אצל ילדים".
מה קרה ברגע שהמסוקים נחתו בבתי החולים?
"הם ישר התאחדו עם המשפחות. זה רגע של אינטימיות שאנחנו נותנים לו הרבה כבוד, ואז עוברים לקליטה במחלקת השבים, שעל ההכנה שלה עבדנו יותר מחודש. חשבנו הרבה מאוד על מה שיעטוף את הילדים והאמהות בתחושה של בית, וקנינו הכל — שמיכות רכות, מגבות נעימות, בובות פרווה, בגדים, נעלי בית, צעצועים, משחקים, לא חסכנו בכלום. הייתה ילדה שהגיעה וביקשה שמיכה ורודה, רצנו לקנות. לאמהות שמגיעות מהשבי אנחנו עורכים את כל הבדיקות אצלנו ולא מטלטלים אותן לשום מקום. גם בני משפחה שרוצים להיות קרובים נשארים לישון כאן. יש משפחות שהביאו את בעלי החיים, יש מקום לכולם".
הילדים נרדמו בלילה?
"קודם כל הם הגיעו מאוד מאוחר, והיה להם חשוב להיות עם בני המשפחה, לספר, לשתף".
הם לא שתקו ובהו?
"דווקא רובם מאוד רצו לשתף, ולנו היה חשוב לווסת את המעבר שלהם משבי למצב חופשי, להחזיר להם את תחושת השליטה, כי בשבי אתה לא שולט בחיים שלך. עוד היה לנו חשוב להסביר לבני המשפחה או להורים, שיהיו כל מיני תגובות של הילדים שחזרו, שלא כולם יתנהגו דומה. וגם לשים לב לקשת התחושות, כי מצד אחד יש הרבה געגוע ושמחה, ומצד שני גם חשש מפני מה שעתיד להיות, ועצב וכאב על אובדנים של בני משפחה או חברים שהם נחשפים אליהם כשהם מגיעים".
מנהלת מרכז שניידר לרפואת ילדים, ד"ר אפרת ברון־הרלב, מדברת על הזכות הגדולה שחשים הצוותים בבתי החולים לקבל לידיהם את הילדים שחזרו מהשבי. "כשהבנו שיש ילדים חטופים, הבנו מיד שנצטרך להקים מערך שיקלוט אותם כשישובו. תיכננו מי יהיו הצוותים שיתאימו למשימה מורכבת כזו. ובלי ספרות שממנה אפשר ללמוד איך מנהלים את זה נכון, היינו צריכים לחבר פרוטוקול שמעולם עוד לא נכתב בעבר. והדבר שאת הכי רוצה זה לא לטעות כדי לא לגרום נזק".
המרכז הרפואי שניידר לילדים הוא בית החולים היחידי בארץ שמיועד אך ורק לילדים, וככזה משתייך לאיגוד העולמי של בתי חולים לילדים, שבו חברים 50 מרכזי רפואה לילדים מהמובילים בעולם. ד"ר ברון־הרלב מספרת שיש קולגות שלה מהעולם שיצרו קשר והתעניינו במה שקורה עם הילדים השבויים במהלך המלחמה, בחזרתם ארצה, ובהתמודדות של בית חולים לילדים במהלך מלחמה, אבל לאף אחד מהם, לשמחתה, לא היו עצות להעניק לה. היא גם מקווה שאת מה שהצוות שלה והיא למדו כאן לא תצטרך להעביר הלאה, לעולם.
אחד הדברים שהדהימו את הצוות היה המהירות שבה נצבר אצלם הניסיון שנדרש כדי לטפל בילדים ובאמהות ששבו מגיהינום חמאס. כפי שמספרת ברון־הרלב: "בדיוק עמדתי אתמול ליד אחת המשפחות שנקלטו בבית החולים, ומצאתי את עצמי אומרת בזהירות: 'מהניסיון של השבוע האחרון', ופתאום קלטתי כמה ניסיון צברנו בשבוע האחרון. מאז שהילדים והאמהות החלו להגיע, קרו פה כל כך הרבה דברים באינטנסיביות מדהימה".
את יכולה לתת דוגמאות?
"הבנו למשל שאין מודל של ילד שחוזר מהשבי. כולם שואלים איך הם, אבל אלה אנשים שונים ומשפחות שונות וחוויות שונות. ולמרות זאת יש קו גנרי שדומה אצל כולם - הם מגיעים צללים של ילדים, כבויים, אבל אז, עוברות בערך 12 שעות ופתאום לאט־לאט רואים את הילד חוזר, מפשיר, הבעה קטנה, חיוך קטן, פתאום הוא רץ במסדרון, הולך לאכול, משחרר את היד של בן המשפחה שמלווה אותו, ילדים בוקעים לנו מול העיניים, וזה תהליך שחוזר על עצמו ומדהים לראות אותו מהצד".
התהליך התנהל כמו שציפית?
"לא ציפיתי. איך אפשר לצפות דבר כזה? אבל ידעתי שניתן את כל מה שיש לנו לתת ואנחנו לא עוצרים ולא מפסיקים לרגע".
פחדת?
"מאוד. זה גישוש אל הלא נודע. אני רופאת טיפול נמרץ, ואני יודעת איך לטפל בילדים במצבים גופניים מורכבים. אבל פה לא חשבנו שנדע מה לעשות והכי גרוע שפחדנו לטעות".
להחזיר את השליטה
והפחד של מנהלת בית החולים וצוותה מובן לגמרי. הרי הגיבורים הללו שבו מהגיהינום הנורא מכל, שם ספגו את זוועות הרוע האנושי: הם הורעבו, סוממו, נכפתו והוכו, עורם נצרב באגזוזים רותחים לשם זיהוי והם הוכרחו לצפות בסרטון הזוועות, מנעו מהם ללכת לשירותים למשך שעות, כאשר בכו איימו עליהם ברובים, 50 ימים לא התקלחו, לא ראו אור שמש, פציעותיהם טופלו ברשלנות, השובים שלהם הפחידו אותם עד אימה, וסביר להניח שככל שהימים יעברו, עוד ועוד זוועות ייחשפו.
איך הילדים מתמודדים עם גילויי הרוע שהופנו כלפיהם? ההרעבה, ההתעללות, ההפחדות?
"בעצם, הם גילו בבת אחת שיש רוע בעולם. זו חוויה לא פשוטה, ולכן התגובה שלהם עדיין יכולה להיות הצפה, חוסר סבילות לזה שנוגעים בהם, יש מבין הילדים שמבקשים ללבוש בגדים ספציפיים, לאחרים קשה מפגש עם זרים, חלק לא רוצים שייגעו בהם או שיבדקו אותם, ואנחנו פה, יחד עם המשפחות, מחזירים להם לאט־לאט את השליטה ואת האמונה בטוב ליבו של האדם. הם מרגישים פה בטוחים, מיום ליום הם כמו פרח שהגיע סגור ונפתח. צריך לקחת בחשבון שהם חוו דברים לא פשוטים, ושהזיכרונות הקשים נצרבים גם בתודעה וגם בגוף ובנפש.
"במצבים של חוסר אונים חלק מאיתנו בונים לעצמנו נרטיב שיאפשר לנו לשרוד, והוא לא תמיד המציאות, אבל הוא הסבר שאתה צריך ונותן לעצמך. כשאתה נחלץ מהסיטואציה, מנגנוני ההגנה מתפרקים, ואתה קולט איפה היית, מה עשו לך, מה אמרו לך, מה קרה, ולאט־לאט ככל שהנפש בשלה, אתה מבין איך היו הדברים כהווייתם, זה תהליך של התפכחות שהוא לא פשוט".
את יכולה לשקף לנו מעט מה עובר עליהם?
"בשבועות הראשונים יש לחלקם חרדות או קושי באכילה, מצבי רוח או רתיעה ממפגשים עם חברים, אבל אנחנו מקווים שהספקטרום של הסימפטומים ישתנה ושנחזיר אותם לתפקוד. תפקידנו הוא לתת להם מעטפת טיפולית מעכשיו ולעתיד. צריך לזכור שהם בגיל שבו התפיסה דיכוטומית – הם יודעים שיש בעולם רעים ויש טובים. ולכן ככל שהם רואים סביבם אנשים מיטיבים, הם מרגישים שכרגע הם נמצאים עם אנשים שרוצים בטובתם, בעוד ש'שם', בשבי, היו אנשים רעים, אבל שעכשיו הם במקום עם אנשים טובים שדואגים להם".
בשבי בלי אמא
וכדי להדגיש עד כמה, ובהסתמך על ההקלטה של הילדה המתוקה משדרות שכולנו זוכרים, ששאלה את השוטרים שהגיעו לרכב המשפחתי הירוי "אתם של ישראל? אתם של ישראל?" הרי שבמחלקת השבים בשניידר עשו מעשה והכינו לכל הצוות תג בולט עם השם על רקע דגל ישראל. "זכרנו את השאלה של הילדה משדרות, והיה לנו ברור שהילדים שמגיעים מהשבי צריכים מיד לדעת שאנחנו מישראל, שאנחנו מהטובים".
הם מבינים שהם חוו משהו מאוד קיצוני?
"זה תלוי גיל. ההבנה של בני שלוש שונה מההבנה בגיל עשר. הגדולים יותר יודעים שהם היו בשבי של חמאס, והם חיכו לחזור הביתה".
כמובן זה שונה אצל ילדים שהיו עם האמהות לעומת מקרים מחרידים עוד יותר של ילדים שנשבו או שהוחזקו בגפם.
"בהחלט. ואמרתי פה לכמה אמהות: 'אתן אמהות לביאות'. האמהות והנשים שהיו עם הילדים בשבי עשו הכל כדי לגרום לכל הילדים להרגיש שהם מוגנים תחת כנפיהן. וכששמעתי מה היה שם, אז גם הבנתי יותר את הסרט 'החיים יפים'. האמהות בשבי נלחמו כדי לעשות לילדים את הזמן הכי נורמלי בתוך הלא־נורמלי, בין אם בדיבורים, במשחק, במתן תקווה, במתן אוכל מהמעט שהיה".
וילדים שלא היו עם אמא?
"אז הסיפורים כמובן יותר קשים ומורכבים, וכדי להתמודד איתם הכנו את עצמנו עם צוותים של עובדים סוציאליים ופסיכולוגים, גורמים מתוך הצבא ומערכת הביטחון וגורמים בקהילה, שנכנסו לתמונה וידאגו להם גם בהמשך הדרך", אומרת הראל ומודה שגם הצוותים הרפואיים יצטרכו לטפל בעצמם, שכן הם סופגים סיפורים קשים מנשוא.
"כרגע אנחנו נורא בעשייה, באדרנלין מטורף, אנחנו בערך גרים פה מאז שהילדים התחילו לחזור. אבל כשזה ייגמר הדברים יחלחלו, וצריך יהיה לתת על זה את הדעת. כי גם לנו קשה לתפוס שיש כזה רוע בעולם, שילדים מוחזקים בשבי. כל הזמן ניסיתי לדמיין איפה הם מוחזקים, אם לבד או ביחד, מה עושים או לא עושים, זה הטריף אותי, ועכשיו פתאום אני יכולה לכתוב ספר על הדברים הקשים שקרו לילדים ולאמהות בשבי חמאס", משהו בקולה הנעים של הראל נשבר.
היא מבחינה שהבחנתי. "אני לא חושבת שבגילי המתקדם תמימות היא חלק מסט הכלים, אבל נוכח האירוע המחריד הזה איבדנו עוד חלק מהתמימות שהייתה בנו. נכון שבבית חולים לילדים אנחנו רגילים, לצערנו, במתן בשורות קשות למשפחות, הודעות על מחלות קשות, פטירה, תאונות, אבל ההבדל הוא שכאן זה מקרה של מפגש עם הרוע האנושי".
יש להם סיכוי לצאת מזה?
"בליווי נכון, אנחנו מאמינים ומקווים שכן. כוח הריפוי של ילדים הוא עצום, ואנחנו יודעים שרק חלק ממי שנפגעו בנפש יפתחו פוסט־טראומה, אבל חובה להמשיך ללוות אותם ככל שיידרש. זו אחריות המדינה לעשות זאת, והיא נערכת, אנחנו משחררים אותם למעטפת קהילתית", אומרת הראל.
ואילו מנהלת המרכז הרפואי מוסיפה: "שמענו מרבים מהילדים ומהשבות סיפורים בלתי נתפסים, חלקם ממש סוריאליסטיים. שמענו סיפורים שקשה לנו, כרופאים וכצוות מטפל, להאמין שיכולים להתקיים. ברור לנו שהשיקום שלהם הוא רק בתחילת הדרך, ושלכולם יש עוד דרך ארוכה. אבל מהמעט שאנו רואים – הם חזקים, ונחושים להתגבר ולהתמודד ואנחנו משתאים מהיכולת של השבים להסתגלות ההדרגתית לאורך ימי השהות אצלנו, שמעוררת בנו אופטימיות רבה. פגשנו ילדים שבתחילה היו כבויים ועצובים, ולאחר יום או יומיים, כבר רצו במחלקה, שיחקו וצחקו", היא מעידה.
היה משהו שבסופו של דבר הפתיע אתכן? שלא צפיתן וקרה?
הראל: "כשנערכנו לקליטתם, ועברנו הרבה הרצאות וקראנו הרבה חומרים, היה דיבור משמעותי על לא לגעת בהם, היו שאלות על התחושות שילוו אותם, האם ירצו להתקלח, לאכול? ובסופו של דבר הגיעו ילדים ואחרי שהתאוששו מעט הם התקלחו ורצו לשחק ולאכול ולפגוש את החברים ואת שחקני הכדורגל האהובים עליהם, וזה כל כך משמח שיש משהו בילדות שלהם שהתקופה בשבי לא הצליחה להרוס".
ד"ר ברון־הרלב: "עוד נכונה להם דרך ארוכה, אבל כבר יש כאן רעש של ילדים, והם רצים במסדרונות, והם רוצים את המשחקים שלהם ואת הטלפונים שלהם וזה פשוט משמח וזכות גדולה עבורנו". *
"היה לנו חשוב לווסת את המעבר משבי למצב חופשי, להחזיר את תחושת השליטה. כי בשבי אתה לא שולט בחיים שלך"
