אמירה הס 1943־2023
"וַאֲנִי יֵש לִי 12 פָּנִים וְיוֹתֵר וְאף פָּן לֹא נִמְצָא לִי"
אמירה הס עזבה אותנו והותירה אותנו עם מילותיה. לבדנו. אבל גם יחד עם נוכחותה המתמדת.
ואני מאמין שמילותיה יהדהדו עוד זמן רב בכל מי שהעברית, או השירה, או הגורל היהודי והאנושי והמודרני, מהדהדים בנפשו. והרגע הזה, המיידי, שאחרי לכתה והִלקחה, אינו זמן קל לכתוב עליה, אינו זמן נוח להשתמש בלשון עבר, או לסכם דברים. אבל אני רוצה להתחיל, ולכתוב על כמה מסגולותיה, שהיה בהן עומק עצום, יופי בלתי נתפס, חוכמה מופלאה וראיית מציאות חודרת ומורכבת. זו גם פרידה אישית מאדם אהוב, רב־קסם והומור וכנות ותחושת הוויה חריפה.
שירתה של אמירה הס הייתה פתוחה מראשיתה לחילופין התמידיים במציאות. לחוק ההשתנות שאין לה חוק. דבר זה בלט במיוחד בשיריה הארוכים, חורכי הנפש. וכאמנית השיר הארוך היא ידעה, שמה שמוביל את השיר במעבר משורה אחת לשורה שנייה, שלעיתים כלל אינן נפגשות, יכול להיות דמיון צליל, חרוז, אסוציאציה, זרם תודעה, מקום, חלום. אבל תמיד מתוך הכרח המציאות להשתנות. כך גם דמותה עצמה, כלומר דמויותיה כולן, עברו אין־ספור גלגולים בשירתה.
כך לדוגמה בספרה, 'אם יבוא החסד — מקטעי זכרונותי בפרוזה ובשירה' (הוצאת גמא, 2021, עורך: חיים פסח), כבר בפרק הראשון, 'מעברה', מספרת הס בשורות הראשונות: "תוך לילה אחד משונה בא מטוס והם, הוריי, עלו עליו על כנפי הנשר, ובאו למעברה. הפכו לאנשי מעברה משונים. איש עם חליפה ומגבעת מסתובב כמו דחליל". יכולת הראייה המיוחדת שלה, הצופה בגלגולים אלו, ניכרת גם בהמשך: "אבי מתהפך בתוכי כראות עיניי. עיניי רואות ומפנימות, הרבה פנים לדבר הזה שנקרא תלבושת". כך התהפכו גם השמות, הסימנים לדמויות, ואחרי ש"ארצה ירדתי", כפי שמתארת זאת המשוררת, מבגדד למעברת יקנעם, ניסו להחליף את שמה, "מאמירה לאוני ללאה", ואת שם אמה מסלימה לשולמית.
שירה הראשון בספרה הראשון של אמירה הס, 'וירח נוטף שגעון' (הוצאת עם עובד, 1984), נפתח לכאורה באילן יוחסין יציב וברור: "אֲנִי אֲמִירָה/ בַּת סָלִימָה/ בַּת חַיִים יִצְחָק יְהוּדָה/ בֶּן יֶחֶזָק־אֵל עָלָיו הַשָלוֹם". אבל מיד לאחר בניית השושלת המשפחתית השמית המדויקת בפתח השיר, עוברת הס לערבב דמויות משפחתיות ודמיוניות, מפחידות וחלומיות: "שֶמָּא שְעַר שִמְשוֹנִים/ יִגְדַּל לִי בִּשְנָתִי יְהוּדָה?... שֶמָא אָקוּם/ יֶלֶד מְפַגֵּר/ פָּנָיו אַחֵר/ וְהוּא פּוֹשֶה רָקָב נַפְשוֹ/ בּוֹסֶסֶת נֶמֶק אֶל רֹאשוֹ?// אוּלַי בְּתוּלַת הַיָּם אָקוּם/ בַּת אַלְמֻגִּים כּוֹסֶסֶת מַיִם,/ מְפַזֶּזֶת עַל זְרָמִים/ עַד תִּכְלָתָם?... וַאֲנִי עַשְתֹּרֶת מֹלֶךְ... רְאוּ, אֲנִי גֵבּ גֵבּ הַחֲזַרְזִיר/ בַּת הַחֲזִיר קוֹקוֹ, עוֹד לֹא הִרְחִיק לֶכֶת לְהִשְתַּגֵּעַ... וְאֵין שוֹמֵעַ קוֹל עֱנוּת גֶעוַאלְט/ חֲזִיר קוֹרֵא, אֲתוֹן בִּלְעָם אֲנִי/ אוּלַי בַּת מִדְיָנִי,/ אוּלַי רוֹקֵד תּוֹכִי / קְלָסִיקָה קְלָס". קרנבל דמויות זה, שיש בו שילוב בין הומור ואימה, ובין חולשה ועוצמה, מטשטש או מרחיב את דמותה של אמירה הס עצמה, וגם את דמותם של הוריה, ומשלב בהם חיות ודמויות אלוהיות עד שהם הופכים דמויות מיתולוגיות: "פְּנֵי אִמִי תִנְשֶמֶת/ בּוֹכָה עַל חֳרָבוֹת/ וּפְנֵי אָבִי כְּרוּּב — אֱלֹהִים/ לֹא הוֹשִיעַ לוֹ".
באותו השיר פונה הס אל הקוראים ומתנצלת על עצם ההשתנות: "וּמְבַקֶשֶת אֲנִי אֶת סְלִיחַת הַקוֹרֵא/ אִם לָבְשוּ פָּנַי קְלַסְתֵרִים אחֵרוֹת/ מִן הַמַרְאוֹת/ שֶנִשְלַחְתִי לְסַפֵּר". השירה היא שליחות, אך יכול להתקיים בה פער בין המראות שנשלחת המשוררת לספר, לבין ריבוי הקלסתרים המלבישים את פניה בתוך שירתה; יותר מכך, למרות שבועתה בשיר לאביה לספר בשמו, הרי המשוררת מודעת לכך שהקוראים מצפים ממנה למראות אחרים, וחשים כי היא יצאה לשליחות בשמם, ועל כן היא נעה בין בגידה בהם לבגידה באביה, בין נאמנות לאביה לנאמנות לקוראיה; ההתנצלות היא בו־זמנית גם אירונית, כאשר היא מופיעה במסגרת התקדשות נבואית והאדרה עצמית, וגם לועגת לקורא המצפה, בעיקר מאישה, לביטול עצמי והתנצלות.
ריבוי הפנים הפך לעמדתה הזהותית הבסיסית של אמירה הס, והוא נשזר בשירים בכל ספריה: "וַאֲנִי יֵש לִי 12 פָּנִים וְיוֹתֵר/ וְאַף פָּן לֹא נִמְצָא לִי" ('בולע האינפורמציה', הליקון, 1993); "אֲנִי שִנִיתִי אֶת שְמִי בתוֹךְ הַתוֹדָעָה"; "אֲנִי קֹהֶלֶת פּוֹסֵעַ בַּפְּרוֹזְדוֹרִים בָּרְחוֹבוֹת"; "לִצְבֹּעַ פָּנַי עֶשֶר פְּעָמִים וְיוֹתֵר"? ('יוֹבֵל', כרמל, 1998). בתוך כפילויות הזהות הס בשיריה היא גם גבר וגם אישה (כפי שבלט בשירי 'בולע האינפורמציה'), היא שוברת את הגבול בין חיים למתים, והיא גם "יַלְדָה יְהוּדִיָה עוֹלָה חֲדָשָה מִשְנַת 1951", אבל גם "עֲלוּלָה לְהֵהָפֵךְ בְּעֵינֵי רוּחָהּ לְיַלְדָה מֵחַאן יוּנֵס"; היא גם חסרת מולדת, וגם מרובת מולדות, בת בגדד ויקנעם וירושלים וחאן־יונס וגרמניה ואמריקה ולונדון, כי חילופי הזהויות בשירתה של הס אינם מוגבלים רק לה עצמה, או לבני האדם, וגם ערים מתחלפות ביניהן: "וְאָמַרְתִּי בְּכֹחַ הָאַהֲבָה,/ בְּכֹחַ חִפּוּש אַחַר אַהֲבָה/ גַם תִּינוֹק קוֹרֵא לְחֵיק. אֲנִי בַּת בַּגְדַּאד/ מוּכָנָה לְהִשָּבַע/ יְלִידַת לוֹנְדוֹן אֲנִי" ('וירח נוטף שגעון').
וכך בשירה 'אָמָיירָה הֶס' ('הבולימיה של הנשמה', הליקון, 2007), היא מכריזה: "היום נִתְגַּלְתַה לִי זֶהוּתִי הַחֲדָשָה בָּרַכֶּבֶת/ מִמַּנְהֶטֶן לְמוֹנְטְרִיאוֹל: אָמָיירָה הֶס./ קוֹל קוֹרֵא: 'מִי הַגְּבֶרֶת אָמָיירָה הֶס?'/ שָׁלֹש פְּעָמִים חָזַר הַקּוֹל עַל הַשֵּׁם./ זִהִיתִי אֶת עַצְמִי כְּבַעֲלַת הַשֵּם, וְהִתְקַדַּמְתִּי לִקְרַאת הַקּוֹל הַקּוֹרֵא"; כך היא משתכנעת בשמה החדש במבטא החדש, אך בסוף מבינה: "פִּתְאֹם אֲנִי מַרְגִישָה נוֹכַחַת, קָרְאוּ בִּשְמִי... רַק עֵינַי אֵינָן כְּחֻלוֹת. הֵן כַּנִּרְאֶה לְעוֹלָם לֹא תִּהְיֶינָה/ הִסְכַּנְתִּי לָעֻבְדָּה שֶגַּם בִּהְיוֹתִי אָמָיירָה, לֹא אֶהֱפֹךְ לְיָם כָּחֹל". בין לבין, בלב השיר, מתרחשים מפגשים נוספים: במפגש בחנות אלקטרוניקה של מצרי באמריקה, היא מנסה לקשור קשרים שהזמן פרם: "דִבַּרְתִּי עִם הַמּוֹכֵר בַּשָּפָה הָעֲרָבִית./ נִסִּיתִי לְקַשֵּר בֵּינֵינוּ עַל פְּנֵי כָּל הַיַּבָּשוֹת וְהַזְּמַנִּים", ועם בחור חרדי בניו־יורק היא קושרת קשר, אבל הוא מנסה, אולי ללא הצלחה, "לִמְצֹא קֶשֶר בֵּינִי לְבֵין אֵיזֶה לְאֹם יְהוּדִי".
• • •
אמירה הס נולדה בשנת 1943 בבגדד, והגיעה לארץ כשהייתה בת שמונה. ספרה הראשון ראה אור כשהייתה בת 41. היא פירסמה 11 ספרי שירה, וספר פרוזה אחד. ספרה הראשון זיכה אותה בפרס ביכורים על שם ירוחם לוריא; הס הייתה פעמיים כלת פרס ראש הממשלה לספרות על שם לוי אשכול, כלת פרס אח"י וכלת פרס יהודה עמיחי לשירה עברית לשנת תשע"ה. בספרה השני של אמירה הס, 'שני סוסים על קו האור' (עם עובד, 1987), עמד האיסלאם כפתרון למצוקה המוזיקלית, בשורות מפתיעות, מובנות מאליהן ויפות אלו: "וְקוֹל שֶל מוּאַזִין/ בּוֹכֶה סְגוֹר פְּתָחֵינוּ"; כאשר השירה הערבית נאסרת במקומה הקרוב והטבעי ביותר, בתוך הקהילה היהודית, הופכים כוהנים של דת אחרת, האיסלאם, שלהם אותה מוזיקה ועליהם אין איסור להשמיעה במרחב החיצוני, ברשות הציבור, למי שמסוגלים לגרום לכל פתחי הלב שנסגרו וכל פתחי העיניים שנעצמו להזיל דמעות, הרבה יותר מכפי שאפשרי היה להם לגרום פעם, בארץ המוצא, כאשר קול החזן וקול הרדיו הספיקו לשם הבכי.
בספרה הרביעי, 'יוֹבֵל', הרחיקה עצמה אמירה הס אל תוך דמותה של אינגה, בשיר בשם 'המסע של אינגה', כדי להתקרב שוב אל שירת המואזין: "שִירַת מוּאָזִין תַעֲלֶה עֶצֶב בְּלִבָּה שֶל אִינְגָה/ הַנִגוּן הַזֶה עוֹלֶה מִצַמְרוֹת הַמִסְגָדִים אֶל לִבָּה וְעֵינֶיהָ דוֹמְעוֹת/ שֶאוּלַי הָיְתָה פַּעַם יִשְמְעֵאלִית/ שֶאוּלַי הִגְרָה מִנִבְכֵי תְמִימֻיוֹת עֲצוּמוֹת שֶל אַהֲבָה/ לְתַעֲצוּמוֹת אָבְדַן זֶהוּת?" שוב מעלה ניגון המואזין דמעות בעיניים, ומבלבל בין ישראל וישמעאל, שואל שאלות על אובדן זהות בתוך הגירה, על הקשר בין הגירה, תמימות, אהבה ואובדן, ומבחינה "מוזיקלית" מתחברים כאן הישמעאליות וההגירה דרך דמות אמו של ישמעאל, הגר המצרייה, שגורשה אל המדבר.
בשיר ללא שם בספר 'כמו בכי שאין לו עיניים להיבכות' (עם עובד, 2014), מספרת הס על השתנות נוספת, לרָסוּלָה: "דבר אהבתי לכן הערביות בנות האיסלאם/ שבכינו למראה הצורה בקוראן/ ועָנִינוּ בדמעות רחמים/ על כל הנופלים הקמים/ והקמים שנופלים בימים/ אני הרָסוּלָה — דבר אהבתי אליכן כצעקת —/ דבר שליחותי אליכן כנחמת/ רק אל תזבחו אותי בשער/ בזמן קריאת שמע". השיר המתחיל בפתיחות גדולה ובאהבה, בקריאה משותפת בקוראן, בבכי משותף ורחמים, על כל אלו שנפלו, אולי המתים, ו"הקמים", באופן מילולי או בתחיית המתים, ששבים ונופלים, וכך מיד נכנסת אלימות המרחב אל השיר.
מכאן ממשיך השיר בהיות המשוררת עצמה רסולה. גלגוליה של המשוררת לישו ולמריה נפוצים מאוד לאורך שירתה, וגם התקדשותה לנבואה על דרך משה, אליהו, אלישע, ישעיה, ירמיה ויחזקאל. אבל נדיר יותר ההדהוד של מוחמד, המכונה באיסלאם "رسول الله", שליח אלוהים, וההיפוך המגדרי, של הרסול לרסולה. אם היא שליחה, מה היא שליחותה? היא מבשרת "דבר אהבה" הנשמע כצעקה, אך גם כנחמה, אך מיד היא מתגוננת ומבקשת על נפשה, "רק אל תזבחו אותי בשער". אולי יש כאן את שליח הדת החדשה שהוא גם נרדף, כמוחמד העובר ממכה למדינה, כישו הנצלב, כאל־חַלַּאג' שהוצא להורג בבגדד.
אך רצונה לא לעלות קורבן שב אל ההווה, אל המזרח התיכון ויחסים יהודיים־מוסלמיים בהווה, המעורר מיד מחשבות על אלימות ואימת מוות. זהו רגע הסף של המסורת, או הסימביוזה היהודית־איסלאמית, שבו אין אפשרות לדבר מתוך חיבור יהודי־מוסלמי, כיהודייה המהדהדת טקסט איסלאמי, ללא אימה. וכך השיר מסתיים "בזמן קריאת שמע", המצביעה על ההבדל, המשיבה אותה למקומה כיהודייה, הנאמרת לפני השינה ועם הקימה, אך גם לקראת צאת הנשמה ובעת קידוש השם.
• • •
שירה במיטבה היא הליכה ארוכה של הנפש, פנימה והחוצה, לפעמים קרוב אצל עצמה, לעיתים הרחק מעצמה. ונפשה של אמירה הס הייתה גדולה ורחבה, והצליחה להכיל את כל המרחבים החיצוניים שיהיו פנימיים לה, מרחבים של זמן, מקום וקיום: את בגדד ומעברת יקנעם, את ירושלים וגרמניה, את ההיסטוריה הרחוקה ואת ההתרחשות הנפשית הרגעית. שירתה נעה בין רצינות נבואית תהומית של קינה לבין קלות דעת של הומור, בין יופי צרוף לספונטניות פרוזאית, בין עצבות ותחושת חוסר לבין התעלות והתכווננות מיסטית, בין קול אישי מתלבט ומינורי לקול קולקטיבי ונבואי, בין התפזרות גדולה לתשוקה אחת גדולה ומדויקת לַשפה, ובין עושר לשוני הנובע מהיכרות עמוקה עם רובדי העברית השונים, מן המקרא דרך לשון החכמים ועד השירה החדשה, לבין בחירה מודעת בפשטות לשונית של יום־יום, ואף בקללות של יום־יום. שירתה עומדת באחת הפסגות של השירה העברית החדשה, ומזמינה דרך אחרת לשירה מעבר לכל חלוקה בינארית אפשרית, בין קודש לחול, בין עברית לערבית, בין מקומיות לאוניברסליות, בין נשיות לגבריות, בין מזרח למערב. •
