בשנים האחרונות ערכתי אין־ספור ביקורים ביוון העתיקה, הייתי באתונה ובחורשת האיריניות שלידה, ביליתי בפלופונסוס, צפיתי מההרים במפרץ קורינתוס, וגם בתבאי, עירו של אדיפוס, הייתי, וכל זה בחברתו של אהרן שבתאי ובתוך המחזות, האפוסים, והשירים שתירגם — 'האודיסיאה', 'אדיפוס המלך', 'אנטיגונה', 'הפרסים' ועוד. בעזרתו ובעזרת התרגום שלו גיליתי את הארץ ההיא בזמנים שבהם העולם, ככל שיהיה גדול ורחב, היה גם בית חם, האש שבנשמה הייתה מורכבת מהאש של הכוכבים, כפי שתיאר את זה גיאורג לוקאץ', והם היו אלה שמיפו את כל הדרכים והאפשרויות על פני האדמה. הנהר לא היה אז סתם זרם של מים אלא אל ששמו פניוס, הליוס, אל השמש, הוא שהאיר את שעות היום ולא סתם כדור לוהט של אש, הנימפות שכנו ביערות ובמעיינות, ובחורשה ליד אתונה התגוררו האלות נוטות החסד. כולם חיו בין בני האדם או לצידם, וכמו בני האדם התפלגו והסתכסכו ובסופו של דבר השלימו וחגגו את השלום במשתאות על האולימפוס. כי בארץ הזאת שבה ביקרתי, האלים הסתובבו בתוך העולם ולא מעל לו ולא מחוצה לו.
עכשיו, כשספרו החדש של אהרן שבתאי, 'שירת יוון העתיקה' בידי, אני יכולה לחזור לשם ולטייל שוב, באותה חברה, באותם זמנים, לאט־לאט, עמוד אחר עמוד, במשך 304 עמודים.
את הטיול הזה אני מתחילה במבוא שמבהיר לי היטב לאן הגעתי, הגעתי לתקופה שבה, לאחר הניצחון במלחמה על הפרסים, מתחוללת ביוון פריחה מדינית ותרבותית, במסגרת של משטר דמוקרטי נאור (פחות או יותר — נשים ועבדים לא היו שותפים לדמוקרטיה הזאת).
באותה תקופה נכתבות הטרגדיות הגדולות של סופוקלס, איסכילוס ואוריפידס, נכתבות גם הקומדיות של אריסטופנס וגם הציור, הפיסול והארכיטקטורה משגשגים, ומתעצב חזון כלל־אנושי שאותו מתאר סופוקלס במחזה 'אנטיגונה': "יש שפע פלאים מדהימים", כך הוא כותב, "אך אין מופלא מהאדם".
כמה נפלא לחזור למקום הזה בזמן הזה. יוון עכשיו היא מרכז תרבות עולמי, מקום של סובלנות והרמוניה חברתית, כאן יכול לחיות גם מי ששייך לעם אחר והוא מאמין בדת אחרת וגם מי שבא מזמנים אחרים, כמוני, כאן גם מי שהיו פעם אלות הנקמה הפכו לנוטות החסד ואפשר לפגוש אותן בחורשה שנקראת על שמן, מסתובבות בין העצים, במקום שבו נשמעים גם קולות של האלים האחרים. בחורשה הזאת קרא האדס לאדיפוס לרדת אליו לשאול, אל ממלכת המוות, ובה נשמע גם קולו של זאוס, מלך האלים. כמה רחוק מהקנאות הדתית של ימי הביניים שהחליפו את תקופת יוון הקלאסית, כמה רחוק גם מהימים האלה, אצלנו, וכמה חבל שהטיול לשם חייב להיות טיול כה קצר.
כי עם ניצחון הנצרות הסתיימה התקופה הזאת והותירה אחריה שרידים בלבד. מתוך אלפיים מחזות, כך מספר אהרן שבתאי, נותרו רק 46 ומהשירים הליריים נותרו קטעים בלבד, אכן, לא הרבה ניצל אבל די במה שנשאר ובמה שמציגים התרגומים של שבתאי כדי להבין עד כמה עשירה ומרתקת הייתה אותה תרבות ואפשר להתחיל במשהו צנוע לכאורה — בשירי האהבה של המשוררת ספפו מלסבוס, זאת שעל שם האי שלה נקראת האהבה הלסבית ושבשירתה היא נותנת ביטוי ראשון, נפלא, לאהבה הזאת.
הנה כך עונה לה אפרודיטה, אלת האהבה, לאחר שפנתה אליה בבקשת עזרה:
"...מִי הִיא זוֹ
שֶׁמִּתְנַכֶּלֶת לָךְ, סַפְּפוֹ?
אִם הִיא נִמְלֶטֶת, עוֹד מְעַט תִּרְדֹּף,
אִם דּוֹחָה מַתְּנוֹתַיִךְ, הִיא עוֹד תִּתֵּן,
אִם אֵינֶנָּה אוֹהֶבֶת, מִיָּד הִיא תֹּאהַב,
וַאֲפִלּוּ בְּעַל כָּרְחָהּ".
וכך היא עונה על השאלה ששאל ח.נ. ביאליק יותר מאלפיים שנה מאוחר יותר — 'מה זאת אהבה':
יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגְּדוּד פָּרָשִׁים, יֵשׁ שֶׁרַגְלִים,
וְיֵשׁ שֶׁצִּי סְפִינוֹת, הוּא מָה שֶׁהֲכִי יָפֶה
עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַשְּׁחֹרָה, וַאֲנִי אוֹמֶרֶת
שֶׁזֶּה מָה שֶׁאָדָם אוֹהֵב.
וְאֶת הַדָּבָר קַל לְהַסְבִּיר בְּאָזְנֵי
כָּל אֶחָד: הָרֵי הֶלֶנָה
שֶׁבְּיָפְיָהּ עָלְתָה עַל כָּל בְּנֵי הָאָדָם,
עָזְבָה בַּעַל אָצִיל
וְיָצְאָה בִּסְפִינָה לִטְרוֹיָה
בְּלִי שֶׁזָּכְרָה כְּלָל
אֶת בִּתָּהּ אוֹ הוֹרֶיהָ — כִּי קִיפְּרִיס
דָּחֲפָה אוֹתָהּ...
וְהִיא מַזְכִּירָה לִי כָּעֵת אֶת אַנַקְטוֹרְיָה
הָרְחוֹקָה —
מִתְחַשֵּׁק לִי לִרְאוֹת אֶת הִלּוּכָהּ הֶחָמוּד
אֶת רִשְׁפֵּי נֹגַהּ פָּנֶיהָ
יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר אֶת מֶרְכָּבוֹת לִידְיָה
אוֹ אֶת חַיָּלֶיהָ הַחֲמוּשִׁים.
קל לראות שהעוצמה של השורות הללו מקורה לא רק במילים של ספפו, אלא גם בתרגומים של אהרן שבתאי. עד כמה חזקים התרגומים הללו, כמו תרגומים שלו לטקסטים אחרים, אפשר לראות כשנותנים לאהרן שבתאי להתווכח עם אהרן שבתאי, כלומר — אם משווים את התרגומים שלו המובאים בספר החדש, עם התרגומים של מחזות שנעשו בעבר.
כדוגמה, אפשר לקחת את הרגע שבו יוקסטה מקדימה את פרויד בכאלפיים שנה ומגלה לאדיפוס מהו התסביך הקרוי על שמו, "ולמה לפחד", היא אומרת במחזה שיצא לאור ב־1981, "הן האדם כפוף/ למקריות, ואין יכולת לנבא./ צריך לחיות ללא תוכניות כשאפשר. ואל תפחד מנישואיך לאמך./ הנה בחלומות רבים שכבו גברים עם אמותיהם. אדם שלא שם לב לכך חייו קלים יותר".
וכך אומרת יוקסטה את אותו משפט 30 שנה לאחר מכן, בתרגום החדש של שבתאי, בספר 'שירת יוון העתיקה': "ולמה לפחד, אם האדם כפוף/ למקריות מבלי לדעת כלום מראש?/ מוטב חיי אקראי ככל שזה ניתן./ ואל תפחד מנשואיך לאמך./ הרי גברים רבים שכבו כבר עם אמם/ בחלומותיהם. אך מי שבעיניו/ אין ערך לדבר, חייו קלים יותר".
אפשר לנסות להשוות בין שני התרגומים הללו, אבל לשם מה? בשני המקרים השילוב של אדיפוס, סופוקלס ואהרן שבתאי הוא שילוב מנצח. הוא היה בוודאי מנצח בתחרויות הדיוניסיה במאה ה־5 לפני הספירה והוא מנצח גם היום. •
שירת יוון העתיקה // ערך ותירגם מיוונית: אהרן שבתאי } שוקן } 304 עמ'
כמה רחוק מהקנאות הדתית של ימי הביניים שהחליפו את תקופת יוון הקלאסית, כמה רחוק גם מהימים האלה, אצלנו, וכמה חבל שהטיול לשם חייב להיות טיול כה קצר. כי עם ניצחון הנצרות הסתיימה התקופה הזאת והותירה אחריה שרידים בלבד
