איך קרץ מה שקרץ? איך נחש מה שנחש? ובעיקר: מה?
כי בגדול, מכת הטיקטוק הנוכחית הזו יכולה להיות מוסברת בקלות: קחו מדינה דחקאית בנשמתה - מדינה שהלהקה הגדולה ביותר בתולדותיה נקראה 'כוורת' ולהיטה הגדול עסק בתרנגולת ומכולת; תוסיפו אחוזי ילודה גבוהים, נוכחות צעירה עצומה, משפחתיות כרונית ואיזו אינפנטיליות לאומית של נדחפים־בתור, צופרים־ברמזור ומתי־כבר־מגיעים; ואת כל זה תערבבו עם איזו מלחמה איומה.
מה קיבלתם?
קל: את הספק־להיט־ספק־מם ששוטף כרגע את הטיקטוק, להלן את המדינה, ורובו ככולו גרסאות לאיזו הקלטה מחורעת מלכתחילה של, כנראה, פועל ערבי־ישראלי כלשהו שמנסה להסביר לאלעד כלשהו למה לא יוכל להגיע לאנשהו. התירוצים? אולי נחש אותו נחש (נשך?), אולי קרץ אותו קרץ (קרצייה? עקרב?), האירוע המצער כולו התרחש כשהוא ישב "מתחת לעץ של הטין" (תאנה?) ועכשיו, לצערו, הוא "נבוח" (נפוח?).
ההקלטה הוצמדה על ידי משתמש הטיקטוק הפופולרי עודד דוידוב למנגינת The Sound of Silence של סיימון וגרפונקל, והשאר יצא מכלל שליטה.
הדבר הזה, ייאמר לזכותו ולגנותו, שובר תקרת זכוכית גבוהה למדי בענף כרות האונה של ההומור הישראלי לדורותיו, ורק טעמים פוליטיקלי־קורקטיים ימנעו שימוש, בהקשר זה, במילים כמו "טמטום" ו"סתימות". ועדיין; הדבר מצחיק. אשכרה מצחיק. לא ברור בדיוק למה ואיך; זה נונסנס נטול קונטקסט. אולי סתם, מחמת המצב, קרץ אותנו קרץ - שלא לומר חמס אותנו חמאס - והדבר הפך, בלי שום סיבה טובה או גרועה, ללהיט לאומי. ואנחנו, כולנו, נבוחים.
השאלה היא לא רק מה נהיה; השאלה היא מה יהיה. כי ברצינות, הדבר הזה מוריד את כולנו כיתה מעולם הפעוטות לעולם התינוקים; אם פעם עוד הקפדנו על איכות ליריקה מינימלית עם 'לחם חביתה', עכשיו אנחנו כבר בעץ הטין, ועוד רגע נגעה מצחוק למשמע הברות חסרת משמעות, גו־גו־בה־בה. טיקטוק הוא אולי האשם העיקרי - ילדים הם תמיד קהל היעד המיידי - אבל החיבור למלחמה שולח גם אין־ספור ישראלים בגירים לתנוחה עוברית שכולה חיפוש אחר נחמות ורגרסיה. והדבר הופך מיד, כמקובל כאן, לפסיכוזה לאומית.
ואחרי שאמרנו את כל הדברים הירון־לונדוניים החשובים, בואו ניקרע מצחוק, כי בכל זאת, קרץ זה קורע, ואנחנו תמיד היינו, ואז הפכנו אפילו יותר, למדינה של אנשים מחוקים.
