נו, כמובן, איך לא? חשבתי בזמן שסרקתי את הכיתה בחיפוש אחר מקום פנוי לשבת בו. זה הרי כל כך אובייס שאספסוף עברייני יהיה מורכב ממאה אחוז גברים, אלא מה, מנשים? מובן שלא התחשק לי להתיישב ליד שערות חזה מסולסלות, רגליים פסוקות והערות גסות, ולכן צעדתי מעדנות לקצה הטור הראשון, שם זיהיתי שולחן נקי מטסטוסטרון. תליתי את התיק ואת עצמי על כיסא אחד, את הז'קט על הכיסא השני והתמקמתי בעמדת צופה מזועזעת.
על הלוח בכיתה 602 בגימנסיה הרצליה כבר דלקה אלומת האור מהמקרן, ובליבה מסך הפתיחה: דגל ישראל גא מתנפנף, ומתחתיו כמה משפטי חיזוק וניחום ברוח הימים ומטעם המארחים: מיב"ע מחבקת את משפחות הנופלים ושותפה לאחדות עם ישראל בגדולתו. הסתכלתי סביב. אם כך נראית גדוּלה, ישראל מושמדת עוד הלילה. מימין ללוח היו כתובים כמה פרטים טכניים נוספים, כגון מתי מתחיל השיעור, מתי מסתיים, מתי הפסקה ושמו של המרצה: אשר סימן טוב.
כמה דקות אחריי נכנסה אל הכיתה מי שתתחוור לי תכף כשירי, חברתי לתא, מפתחת יישומים או מיישמת פיתוחים בחברת מחשבים ואמא לתאומים בני שש. היא סקרה בעיניה את המרחב, מבטה דמה לשלי ומשזיהתה שותפה למגדר, התבייתה. במהירות היא ניגשה אליי ושאלה אם היא נמצאת במקום הנכון ואם גם אני צברתי 12 עד 22 נקודות כולל. לרגע חשבתי שהיא אולי מדברת על שיטת הנקודות של שומרי משקל. מה היא רוצה ממני? "אפשר?" שאלה והחוותה על הכיסא שלצידי, "או שיושבים כאן?" "בואי", אמרתי ומיהרתי לפנות את ז'קט ההיאחזות שלי.
עוד לא הספקנו להתיידד עד להחלפת רשמים בנוגע לסקס בזמן מלחמה, ואשר סימן טוב נכנס לכיתה. אוושת סקרנות ליוותה את הליכתו הפנתרית אל מרכז הבמה. ברוך הבא לקורס נהיגה מונעת מס' 2304046. "שלום לכולם. אני בטוח שלאף אחד מכם אין חשק להיות כאן בימים אלו ואני גם בטוח שכולכם נהגים מצוינים". טראח. איזו פתיחה מהממת. "נכון", הינהנו כולנו ביגון.
"ואת?" שאל אותי אשר משהגיע תורי להתוודות במסגרת סבב הבושה והכלימה. "לא עצרתי בעצור", אמרתי. אשר חייך, "לא מגיעים ל־12 נקודות אם לא עוצרים בעצור". "ופעם אחת עברתי בירוק חלש כזה, מהבהב". "באדום", הוא תיקן. "ונייד", הוספתי בשקט. "אבל רק כי הייתי צריכה להעביר ארגז של אפודים קרמיים לחיילים", התאפקתי לא לשקר. אוהבים אותך דניאלה, אמרו לי העיניים של כל החמודים סביבי. איזה אספסוף, מה אספסוף - אחים לנשק.
חצי שעה לתוך השיעור ושכחתי מה זה אפודים קרמיים. לראשונה מאז תחילת המלחמה שכחתי את המלחמה. בהנהגתו של אשר סימן טוב, המרצה הכי טוב שנתקלתי בו בחיים, פצצת כריזמה מהלכת, מה זה הדבר הזה ולמה הוא מלמד נהיגה מונעת ולא מחליף את ביבי, כבר שקעתי לתוך ענן צמר גפן מתוק: תמרורים, שלטים, צמתים, גשם, ערפל, אורות נמוכים, אורות גבוהים, תאונות דרכים, סרטוני אנימציה של מכוניות ואנשים מפליימוביל שמתנגשים אלה באלה ונמרחים על הכביש. סליחה, כן, אבל ככה צריך להנגיש זוועה – בעדינות, באופן מטפורי, לא כמו שהורגלנו לאחרונה.
עכשיו, מעבר לכך שלמדתי המון דברים נורא מעניינים, כמו איך נכון לכוון את מראות הצד במכונית, כמה זמן זה זמן תגובה, למה השלט עצור הוא בצורת מתומן ומה קורה למוח בזמן נהיגה מונוטונית, לצורת הלימוד יש גם ערך תרפויטי - נהגימוס מחורבנימוס אנונימוס. זה כל כך מוזר לגלות אי של יופי ומקצוענות בלב משרד ממשלתי כה לא סקסי, שני רק למשרד ההתיישבות של אורית סטרוק. למעט שבכל סרטוני הפליימוביל, כמו גם בעדויות הנהגים שקראנו בכיתה, מקומן של הנשים - אלא אם כן הן דרוסות או מסתובבות אחורה להגיש מוצץ - נפקד, זה קורס מושלם וצריך לפזר את אשר לכולם. הוא אפילו הרשה לי לעשות אפליה מתקנת ולהפוך עדות של נהג אוטובוס מהגיהינום לנהגת, רק כדי שלשירי ולי יהיה עם מי לא להזדהות.
מאז שהספר שאני קוראת, כלומר שקראתי עד 6 באוקטובר, מונח ליד המיטה שלי ומשמש כמגש הקלונקס, אני לא חושבת שהצלחתי לבצע אסקפיזם. הדבר הכי קרוב להתנתקות שקרה לי היה גז צחוק אצל השיננית. לצאת אני בקושי יוצאת, למי יש חשק? אני רואה מעט מאוד אנשים ואת כולם אני משעממת עד מוות. לא בכוונה, אני פשוט לא זוכרת איך מדברים. איך אני יודעת שאני משעממת? כי כולם משעממים אותי בחזרה. הכל תפל. מועקה, מועקה, מועקה, זעם. מתי בפעם האחרונה הצלחתי להתנתק מהנייד ליותר מ־20 דקות?
אבל התקופה הזו היא שיעור בפרופורציות, ומה שיכול היה להיחשב כעונש – תכלס, זה עונש, קיבלתי עונש על התנהגות עבריינית בכביש – התחוור כאחד משיאי הכיף שהיו לי מאז שנפלו השמיים. יומיים ברצף קילפתי מעליי את הטרנינג, התלבשתי, זרקתי על עצמי צעיף, יצאתי, חניתי, נכנסתי, הקשבתי רוב קשב, צחקתי, אותגרתי, נהניתי. אשר שואל, האם מותר לצאת לעקיפה כשאנחנו צמודים למכונית שלפנינו? כל הכיתה צועקת: כן! אשר שואל, האם זה רצוי? כל הכיתה צווחת בשמחה: לא! ויש גם מנטרות קבועות, כמו בכל קבוצת שרוטים שיושבת במעגל: "החיים הם ערך עליון", "אף אחד לא עושה תאונת דרכים בכוונה", "השמיים יכולים לחכות". מה, לא יפה? בטח יפה.
בסיום הקורס יש בחינה. צריך לעבור אותה, אחרת מועד ב’, ואז ג’, ואם גם את מועד ג’ לא עוברים צריך לעבור קורס נוסף למתקדמים, כלומר לנסוגים. לא יומיים מארבע עד תשע, אלא שבוע בתנאי פנימייה. אני שונאת שאלות אמריקאיות, תמיד יש שם שתיים שנראות לי הגיוניות באותה מידה. אשר אמר לי: “תאמיני בעצמך”. לא האמנתי, אבל למחרת קיבלתי הודעת סמס שההפוגה תמה. נגמר פרק האסקפיזם. חזרתי לדשדש במציאות. רק שעכשיו כל התמרורים מזכירים לי את המלחמה. ×
מה שיכול היה להיחשב כעונש התחוור כאחד משיאי הכיף שהיו לי מאז שנפלו השמיים: יומיים ברצף קילפתי מעליי את הטרנינג, התלבשתי, זרקתי על עצמי צעיף, יצאתי, צחקתי, אותגרתי, נהניתי
