אחד הממים האהובים, השגורים והלחלוטין לא רלוונטיים יותר, הוא "אני לא יודע אם מתנהל משא ומתן לחלץ אותי". בחיים שלפני הוא שימש בעיקר לכיתובים לתמונות סלפי של מי שנתקעו בארוחות משפחתיות משמימות, בידודי קורונה או סתם מחוות למערכון המיתולוגי של שאולי ב'הפרלמנט'. משפט מדויק שמתאר את חוסר האונים של מי שנזרק מהשגרה אל סיטואציה שבה מישהו צריך לעשות משהו כדי להוציא אותו ממנה.
מאז שיש לנו חטופים אמיתיים, המשפט הזה הפך מהטרלה למציאות – הם באמת לא יודעים אם מישהו עושה משהו בשביל להוציא אותם מהחושך לאור. אנחנו לא יודעים מה הם יודעים, מה מצבם, איפה הם לעזאזל ולמה זה קרה להם ולנו.
בתוך מרחב אי־הוודאות המצלק הזה, פועלים גם הסלבס ומשפיעני הרשת. הם מצלמים סרטונים, הם יוצאים ב"קריאות" והם מחזיקים שלטים נוקבים לעיני הלייקים של עוקביהם הרבים. האינסטינקט הראשוני הוא להרים גבה. גם בעמודים אלה נמתחה בעבר ביקורת, מוצדקת, על החשיבות העצמית של קבינט הסטורי וקומנדו 'ישראל בידור'.
ובכל זאת, בשבוע שעבר סיפרה משפחת מונדר את הסיפור המופלא הבא. באחד מימי השבי הועבר למקום שבו הוסתר הילד אוהד, נער חטוף אחר. "אתה אוהד?" הוא זיהה אותו, "מזל טוב ליום ההולדת". אוהד המופתע לא הבין מאיפה הנער, שלא פגש בעבר, הכיר אותו וידע שהוא הפך לבן תשע בעודו מוחזק בציפורני חמאס בעיר המוות. מתברר, שאותו חטוף הוחזק במקום שבו הייתה טלוויזיה, ונחשף לקמפיין הציבורי לציון יום הולדתו של אוהד, שלווה בתליית בלונים אדומים - צבע הקבוצה האהובה עליו, הפועל באר־שבע. אותו נער סיפר לאוהד על סרטון ובו המאמן אליניב ברדה, בירך אותו ליום ההולדת. זה היה רגע מפרק של בכי, אבל גם של העצמה ותקווה.
אז נכון, זה לא מה שגרם לשחרורם של אוהד, משפחתו ויתר החטופים. גם החיבוק של עדן חסון לאחים אור ויגיל יעקב, או הפירה והשניצלים שדניאל עמית הביאה לשני גורן לבקשתה לא יעצבו את עתיד המזרח התיכון. אבל אם זה שינה משהו עבור ילד קטן בשבי, אז אולי יש כאן לקח גם לנו הצופים והעוקבים. להניח רגע בצד את הציניות. בכל זאת, בתקופה שבה מחפשים הישגים הנה נרשם הישג אחד - המשפיענים אשכרה השפיעו.
