אתה מסתכל על קומץ אוהדי הפועל ת"א בכדורסל, אלו שביזו את הטקס לזכר השוטרים. מסתכל ומקשיב. מריעים, מתופפים, "בא לי לזרוק שוטר לפסי רכבת", מקללים.
חתיכת קומץ. בימים אחרים אפשר היה לומר שלא כדאי לתת במה לקריאות המחליאות. גם כי מדובר במעטים שבמעטים. וגם כי למה לתת מקום לרוע, להפרדה, בימים כאלה. וגם כי הקריאות הללו עומדות בסתירה למחוות המרגשות של הספורט הישראלי. רק בשבת קבוצת הכדורגל של המועדון המיסה אותנו, כשהשחקנים עלו לשחק עם שמות יישובי העוטף על החולצות.
ובכל זאת, אתה מקשיב לקומץ, וחושב שאולי נוכל ללמוד מהאירוע משהו שייקח אותנו קדימה. כי המעטים שקראו נגד שוטרים הם אוהדי האתמול.
אוהדי האתמול רואים בקבוצה היריבה, באוהדים שלה, שונאים, יעד לנאצות, וכל אמירה, לפעמים מעשה, מקדשים את המטרה. אוהדי האתמול רואים באהבה לקבוצה את חזות הכל. וכל פנאטיות ברוכה. מי שיותר קיצוני, האהבה שלו יותר גדולה. אוהדי האתמול באים עם שירי עידוד של האתמול. אלימים, פוגעים, מאחלים זוועות לאחרים. אוהדי האתמול מגדפים שוטרים מעצם היותם לובשי מדים. הם מעדיפים לשכוח שמדובר בבני אדם עם משפחות, שחלקם נפלו כגיבורים. אוהדי האתמול לא שמו לב כנראה שיש לנו אויבים אמיתיים, שספורט הוא רק ספורט, וקצת פרופורציות. שגם ככה איבדנו וספגנו ודיממנו. שאנחנו בזמנים אחרים.
ואתה מסתכל שוב על הקומץ. האירוע הזה נראה כמו פלאשבק מגלגול אחר. לפני שהמדינה השתנתה. לפני שהבנו שבשנאה שלנו אנחנו מחלישים את עצמנו ומחזקים את אלו שאורבים. בואו לא נהיה אוהדי האתמול. הקומץ הלא מייצג של הפועל ת"א הוא תזכורת. תזכורת לאיך נראינו פעם.
כמה מילים על השוטרים הגיבורים שלכבודם נערך הטקס. נצ"מ יצחק "בזוקה" בוזוקשווילי, מפקד תחנת משטרת שגב שלום, יצא בשבת השחורה עם בתו השוטרת ליאל להילחם במחבלים. כששמע שחברו הטוב נצ"מ ג'יי־אר דוידוב נפגע, "בזוקה" נסע לחלץ אותו ונפל בקרב בקיבוץ רעים מפגיעת טיל נ"ט. דוידוב, מפקד משטרת רהט, נפל יום לפני יום הולדתו ה־44. הוא נמנה על הכוחות הראשונים לזנק לשטח. יהיה זכרם ברוך.
