1.
לפני שבוע, בסוף סעודת שבת, אמא שלי הצדיקה אמרה לי: "חנוך, תכתוב בעיתון דברים אופטימיים". ומה שאמא אומרת, צריך לעשות.
אז נתחיל ברשותכם בסיפור שיאחה קצת את הלב. זה מה שיש לנו היום, סיפורים קטנים ויפים להיאחז בהם, מול שטף חדשות קשות מנשוא: בשבועות האחרונים אני מעלה לרשתות החברתיות עסקים של לוחמים בצו 8. אני מבקש מהעוקבים ללכת לקנות שם ולהראות אהבה לאנשים שנמצאים מאז השבת השחורה בעזה או בצפון, ובמקרים רבים נקלעים ממש למצוקה כלכלית בעת שהם מחרפים את נפשם עבורנו. ההיענות מדהימה. בחור מתוק שיש לו מתקן לשטיפת רכבים כתב לי שהוא במילואים מאז השבת השחורה, לוחם סיירת, והעסק סגור, אבל הוא משלם ארנונה וכאלה. הוא שאל אם אוכל לפרסם את העסק ושאנשים יקנו כרטיסיות לשטיפה עתידית, כדי שיהיה לו לאן לחזור. פירסמתי את הפרטים, ובואו נגיד שאל תנסו למצוא שם תור לשנה הקרובה. עם ישראל בהמוניו הסתער על הבחור הזה באהבה ללא קץ.
1 צפייה בגלריה
(הערב בפאב מפוני כיסופים, לזכרו של סער מרגוליס ז"ל. גם דמענו, גם צחקנו | צילום: יח״צ גולדסטאר)
2.
בהמשך העליתי גם סיפור על יקב משפחתי קטן שהקים לוחם מסוסיא. אשתו כתבה לי שהעסק קצת בקשיים, כי היא נשארה לבד, ובעלה אמנם לא יאהב את זה – הוא צנוע ומאמין שמה שצריך לקרות קורה – אבל היא תשמח אם אמליץ לעוקבים לקנות אצלם יין, כדי להשאיר אותם עם הראש מעל המים בזמן שהוא נלחם. עשיתי זאת. כמה ימים לאחר מכן הזמינו אותי להופיע בפני לוחמי סיירת מטכ"ל. סיפרו לי שגם שלמה ארצי הופיע להם. לא פחות. סיפרתי להם שאני מגיע לבסיסים שלא מצליחים להביא את מני ממטרה, בעוד אצלם פסטיבל התמר. צחקו החמודים. בכל מקרה, קצת לפני ההופעה ניגש אליי בחור חמוד, כולו עמוס ציוד ונראה כמי שעומד להיכנס לשטח. הוא סיפר לי שהוא הבחור מהיקב וביקש להודות על הסטטוס, אמר שזה נתן להם אורך נשימה. חברי יפתח ויזל, שבא כחלק מהמתנדבים של פורום העסקים לאירוע שערכנו ליחידה, שמע את השיחה, ולמחרת שלח הודעה לכל חבריו: הזמנתי ארגז יין כדי לתמוך בלוחם שהשאיר הכל מאחור, וכבר 60 יום נלחם בעזה. התוצאה? בואו נאמר שהבחור יצטרך לשתול עוד עצי גפן בקרוב, כי ההסתערות הייתה אדירה.
3.
אחרי השבת השחורה כתבתי כמה פעמים שביחד ננצח. אנו מודה שהפסקתי. ניצחון לא יהיה פה. באירוע שבו נשחטו ילדים בביתם, אי־אפשר לנצח. אבל מישהו הציע לי סיסמה אחרת: ביחד נתגבר.
העניין הוא הביחד. כי מי שהשבת השחורה לא שינתה אצלו כלום הוא בעיניי איש מוזר. מי שאירוע מופרע כזה לא גורם להרהר על כלום מחדש, וואלה, שיהיה בריא, מה אני אגיד לכם. בגדול, אני מזהה שני דברים מרכזיים שאנשים הבינו. שני סוגים של התפכחות. הסוג הראשון, אנשי שמאל, גם מהשמאל העמוק, אומרים לי שהם אכן סירבו להאמין שיש כל כך הרבה אנשים בצד השני שמה שמעניין אותם זה לרצוח. התנגדנו לטרור כמובן, הם מסבירים לי, אבל חשבנו שהתכלית שלו היא להשיג באמצעותו מטרות לגיטימיות. כעת אנחנו מבינים שהטרור הוא התכלית שלהם. הוא המטרה. הם לא אנסו לנו את הבנות כדי שיהיה להם נמל בעזה. זו תובנה חשובה.
הסוג השני, אנשי ימין מודים שהנציגים שלהם, בחלקם הגדול, פשוט חדלי אישים. בסוף, כל הפוליטיקאים שהם בחרו בהם, הימין מלא־מלא, אלה שבירברו והאשימו את בנט ולפיד בכך שבגלל רפיסותם האויב מכה בנו, במשמרת שלהם קרה הפוגרום הגדול ביותר שידע העם היהודי מזמן השואה.
4.
רוצים את זה קצר? אנשי שמאל יביאו לישראל החדשה את ההבנה שהטרור אינו תוצאה של מה שאנחנו עושים או לא, מדובר בשנאה טהורה לעצם קיומנו. אנשי ימין יביאו את ההבנה שזה נגמר. זהו, עידן נתניהו חייב להסתיים. צריך דם חדש. רוח חדשה. יש לו זכויות, יש לו חובות, אבל ישראל צריכה אתחול מחדש. מה שהיה הוא לא מה שיהיה.
וגם צריך להחליף את הרוח הרעה שהפיצו חלק מאנשים בסביבתו. השבוע, למשל, השר דוד אמסלם אמר בישיבת סיעת הליכוד משהו על השמאל הבולשביקי. דבריו כל כך ציערו אותי, שחשבתי לפנות אליו מפה ולומר לו: אם היית מסתובב בשטח ופוגש חיילים, היית מגלה שהשמאלנים האלה שאתה מזהיר מפניהם, נמצאים עכשיו בעומק עזה, עם חבריהם מימין. חלק מאלה שאתה קורא להם "בולשביקים", השאירו ילדים קטנים בבית ונכנסו לשיפא לחפש חטופים, מה אתה עשית בזמן הזה? כשאתה השד יודע איפה, הם מסכנים את נפשם, העסקים שלהם נקלעים לקשיים, אבל הם שם, שמים פוליטיקה בצד וכבר כמעט חודשיים ישנים באוהלים ומחרבנים בשקיות, כדי לשמור על הארץ שלנו.
5.
אבל נחזור לטוב. בהמשך השבוע השתתפתי בעוד יוזמה יפה, הפעם של גולדסטאר. אני מציין אותם בשמם, כי אני בעד להעלות על נס את ההירתמות של גופים שמבינים את גודל השעה ונכנסים תחת האלונקה. גולדסטאר מקימים במלונות המפונים פאבים שיזכירו לתושבים העוטף את הפאב שהיה להם בקיבוץ. אני הגעתי לפאב שנחנך למפוני כיסופים. הם במלון בים המלח מאז השבת השחורה.
כשנכנסתי למלון ראיתי את פינת הזיכרון, עם שמות נופלי הקיבוץ וגם את תמונתו של חברם, שלמה מנצור בן ה־85, שמוחזק בשבי חמאס. קחו שנייה לעכל את זה: החמאס גרר יהודי בן 85 מביתו לאחת ממנהרותיו.
את הפאב החליטו לפתוח מחדש לזכרו של סער מרגוליס ז"ל, הרבש"ץ של הקיבוץ שנלחם כמו אריה בשבת השחורה מהבוקר עד חמש אחר הצהריים, עד שנפל על משמרתו. יסמין, אלמנתו של סער, לא הייתה בטוחה שהיא מסוגלת להשתתף בערב הזה. היה לה קשה. אבל לבקשתי, היא נענתה והגיע לערב שבו דמענו אבל גם צחקנו, ובעיקר זכרנו את סער, שכל מי שהכיר אותו יודע היטב שאם היה צריך לבחור שוב - היה רץ בשנית אל האש ומסכן את חייו, כדי להציל את חברי הקיבוץ.
יש אֶבל ומוות, אבל יש גם פאב מחודש וחפץ חיים. אז תודה לכם, חברי כיסופים, תודה לך יסמין על כוחות הנפש, אני בטוח שבנותייך המקסימות יהיו גאות תמיד באבא שלהם, שנלחם על חיי אנשי כיסופים עד נשימתו האחרונה. ובבניין כיסופים מחדש ננוחם. שבת שלום. ×
ההתפכחות היא לשני הצדדים: אנשי שמאל שמבינים כעת שהטרור עצמו הוא המטרה של חמאס, לא האמצעי; ואנשי ימין שמודים שהנציגים שלהם, בחלקם הגדול, פשוט חדלי אישים
