שמים נושקים לים: סיפורים ישראליים ביידיש // עורך: שחר פינסקר } מאגנס } 234 עמ'
איך קמים מאבל על משפחה, על קהילה, על מאות ואלפי קהילות שנטבחו? איך שבים לעולם קורבנות של רוע מזוקק ואלימות רצחנית? איך מקימים מחדש משפחה, מכוננים בית, תחת ענני הזיכרון והאבל על אלה שאינם עוד? איך מוצאים זהות חדשה? מקימים "בית לאומי חדש" כפרטים וכחברה של ניצולים? וכיצד משתפים פעולה ומוצאים מכנה זהותי משותף עם מי שלא חוו את הטראומה ואולי אף אדישים לפרטיה? האם ניתן במחיצת כל אלה להבחין באלימות ובסבל כלפי "אחרים" שמאבדים בעצם הימים האלה את ביתם, מולדתם ומשפחתם?
בשאלות אלה עסקה סיפורת יידיש שנכתבה בישראל בעשורים שלאחר השואה. כחצי מיליון שורדים הגיעו אז לישראל. רובם המכריע דיברו יידיש. הם היו חלק מהתנועה ההמונית לישראל המכונה "העלייה ההמונית", ששינתה את פניה הדמוגרפיים של ישראל. בשנת 1952 חיו בה יותר "עולים חדשים" מ"ותיקים". גם עשור אחר כך, אחד מכל ארבעה יהודים ישראלים היה ניצול שואה שהבין ודיבר יידיש.
בחירתם של השורדים דוברי יידיש להמשיך לכתוב בישראל בשפתם לא הייתה ברירת מחדל של פליטים או מהגרים שלא שלטו בשפת המדינה. הייתה זו בחירה אישית ופוליטית, מוסרית ותרבותית, ספוגה במה שהמחקר מכנה "תודעת ניצולים". הם ראו בישראל הרבה יותר מאשר מגן פיזי. הם ראוה כנושאת את המחויבות ההיסטורית לשמר ולעודד את מורשתם התרבותית. הם כוננו מרכזי תרבות שוקקים, יצרו וצרכו עיתונים רבי־תפוצה, הקימו כתבי עת ספרותיים, פתחו ספריות השאלה, ייסדו ארגוני חינוך, חברה ותרבות.
למרות כל זאת, שפתם הפכה, לאחר כשני עשורים לשפה פרטית כמעט, חסרת נמענים ונטולת "רחוב" ו"קהל". הערכים שעמדו בבסיס זהותם הייחודית הודחקו — בעיקר תפיסתם את ישראל כדמוקרטיה חילונית, ליברלית והומניסטית, שתכנס את המורשת ההיסטורית התרבותית־לשונית המודרנית של אזרחיה, ותפתחה. שיכרון הניצחון של 1967 חרץ גם את גורלה וסיכויי תחייתה של תרבות יידיש בישראל.
בקובץ הסיפורים 'שמים נושקים לים', מרביתם המייצגת של הסיפורים נכתבו על חוויות מורכבות אלה של הגעת שורדי שואה כבדי מועקה וזיכרונות לישראל, ומפגש עם נופיה ואוכלוסייתה בשני עשוריה הראשונים. סיפוריהם של צבי אייזנמן, מלשה מאלי, מנדל מאן וישעיהו שפיגל מבטאים חוויות אלה. אחד המעניינים שבהם הוא 'שיר הערש' מאת רחל אוירבך, בתרגומו היפה והמאופק של בני מר. עלילת הסיפור מבקשת להעניק פנים אינטימיות ואסתטיות לאתגר הטיפוסי (האישי והפוליטי) המורכב שתואר מעלה.
הסיפור מגולל את ביקורה של המספרת אצל בן דודה בשכונה הנושאת את השם הסמלי "רמת חיים". בן הדוד (הנושא את השם הלא־מקרי "ראובן") שכל בגטו ורשה את בתו היחידה, מוזיקאית מחוננת, פסנתרנית ומלחינה, שלא עמדה בתנאי החיים בגטו, ונפטרה. אשתו לא עומדת באובדן, ושמה קץ לחייה. בדרכו ארצה מתיידד האב, שורד שואה, עם שורדת, והם מקימים בית חדש. בעת ביקור המספרת בביתם, הם חובקים כבר שני ילדים: תינוקת בת מספר חודשים וילד בן ארבע, שנשא את השם החידתי "קמי". בדירתם הקטנה, אחד החדרים הוסב לחדר הנצחה לבת המחוננת שאיננה. כל אחד משני ההורים מייעד ל"קמי" ייעוד אחר, ועימו פתרון אחר לחידת שמו. האב מחבר עבורו שיר ערש: "עורבים שחורים/ טרפו אחותך/ בגולה השחורה./ שחורה הגולה, בני./ במכורה יוצאת השמש,/ שמש דרור,/ וזכור, נקמיה בני:/ נקם!/ נקמיה, בני:/ נקם!" (59). האם לעומתו, חיברה עבורו שיר ערש אחר: "נומה, נומה בן יקר,/ שתהיה חזק, ישר,/ עם אדם ואל-/ בשביל אבא'לה,/ בשביל אמא'לה,/ בשביל כל ישראל" (63). היא אינה מבקשת נקם. תקוותה היא הקוממיות.
כל הפרטים בסיפור זה אמיתיים (מלבד השם הסמלי של השיכון). לרחל אוירבך אכן היה בן דוד בשם ראובן פלדשו, שהחזיק ברעיונות רוויזיוניסטיים, נכלא בגטו ורשה עם בתו המוזיקאית המחוננת יוסימה, שם הוא שכל אותה ואת אשתו. לאוירבך ההומניסטית ולבן דודה היו יחסים מורכבים ומתוחים בעקבות האידיאולוגיות המנוגדות שלאורן חיו. עם הגיעם לארץ כשורדי שואה ביקשו להקים בית חדש. לרגע נדמה היה שהצליחו להתאחד ולהתנחם. האם הצליחו? אוירבך בחרה לסיים את סיפורה ב"סוף פתוח". הבחירה בין נקמה וקוממיות נתונה בידיו של הצעיר בעל השם המוקשה הגדל לצליליהם של שני שירי ערש מנוגדים.
האם ניתן לכתוב ספרות יפה לאחר השואה? האם ניתן וראוי לשורד לבקש לו חיים חדשים, או רק נקמה על העוול שאין לו כפרה? נדמה ששאלה זו עדיין כותבת אותנו, דרכנו, קוראים, כותבים וחוקרים. •
