שתינו מיד רואות את זה: שולחן אוכל משפחתי עגול. לא גדול. מעץ. סביבו שישה כיסאות. החלל קטן, והוא כרגע מואר בעוצמה באור טבעי, סתווי וכחלחל ומושלם, שנשפך עליו בהפגנתיות ובשפע בגלל הגג שקרס. מנורה יפה בדיוק באמצע. קצת נמוכה מדי. בטוח מישהו דפק בה את המצח לפחות פעמיים וקילל. לא עשו פה סביב השולחן הזה ארוחות גדולות. הוא נועד בדיוק לארוחה משפחתית קטנה ומתוקה. ארוחת ערב של סלט ישראלי גדול עם טחינה לימונית וטובה וחתיכה של לחם. או בוקר, כמעט זהה, עם חביתה. או ארוחת חג מצומצמת, רק ההורים והילדים ואולי סבא וסבתא שגרים בקיבוץ.
כן, ארוחת חג. ככה זה נראה. כי ליד השולחן יש מדיח כלים והוא מלא בסט תואם שנשאר כמעט שלם: כלים לבנים, צחים. לא מותג צרפתי ולא עיטורים מקושקשים. כלים של חג בקיבוץ שעוד לא הספיקו לפנות. מתי העמיסו את המדיח? ב־22:00? ברור שעוד לא פינו.
המדיח קרס על צידו. הכיסאות אכולים מאש. הקירות שחורים והתקרה חשופה. הזמן בבית הזה בבארי עמד מלכת, והכל מסביב צורח שאריות של חיים: כף, תבנית של תנור, הטבעה של קישוט על הקיר, משפחה. הייתה פה משפחה - עם אהבה, עם ריבים, עם חיבוק ועם בדידות, עם אוכל וסיפור והיסטוריה - והיא איננה עוד.
אנחנו מיד רואות את זה.
× × ×
קיבוץ בארי, אחד הקיבוצים שספגו את המכה הקשה ביותר, הוא שטח צבאי סגור. אנחנו מגיעות אליו בתיאום ועם מטרה ברורה: לראות את חדר האוכל המיתולוגי שחזר לפעילות ביום ראשון האחרון.
שתינו מעריצות שרופות של חדרי אוכל קיבוציים. אנחנו אוהבות כל מה שקשור בהם: הקהילה, מגשי הפלסטיק, העוף הצלוי, הירקות הישראליים הטריים, החקלאות המקומית, השמן המתובל במגשי תפוחי האדמה, האורז המושלם, השיח הנרגש, הנדידה בין שולחנות, הילדים, הנוער, המבוגרים, הקשישים, הקראפים עם המים הקרים, הסודה בלי הגבלה, עמדת שטיפת הכלים. איפה בעולם יש דבר כזה?
בכל פעם שניסינו להסביר לחברים מחו"ל מה זה קיבוץ, נתקענו. בעברית יש את כל המילים הדרושות לדבר על קיבוצים: חבר קיבוץ, בן חוזר, ערבי שירה, במב"ח, סידור רכב, לינה משותפת, אקונומית, טקס קציר העומר, חדר אוכל. נסו להסביר מה זה קיבוץ למישהו שהוא לא ישראלי, באנגלית, בלי תנועות ידיים. אי־אפשר.
חדר האוכל של קיבוץ הוא הלב הפועם שלו. כשהוא חדל לפעול, היסודות שעליהם ישב הקיבוץ נחלשים בהדרגה או קורסים. לפני שנה ומשהו הפריטו את חדר האוכל של קיבוץ בארי, והאירוע לווה בוויכוחים קשים. אבל רבים מחברי הקיבוץ המשיכו לפקוד אותו וליהנות מכל הטוב שהוא הציע.
אנחנו מגיעות אל חדר האוכל בסוף סיבוב בקיבוץ. חיים ילין הולך איתנו, ובדרכו השקטה פוקד - תיישירו מבט, זאת המציאות. עברו חודשיים אבל הזמן עצר. בין בתים הרוסים ושרופים, סימני פגזים וירי, יש פתאום סוכה מקושטת. היא עוד עומדת במרפסת עם שרשראות שהכינו ביד ושלטים בכתב ילדותי. מה עם המשפחה שהייתה פה? אנחנו מפחדות לשאול.
חודשיים בדיוק עברו משמחת תורה, אבל גם עבורנו הזמן עצר והשבת הזאת פשוט מסרבת להיגמר, והיא נמשכת ונמשכת עם כל עדות, עם כל זיהוי גופה, כל חטוף שחוזר או חטוף שלא יחזור. בפעם הראשונה המושג "הווה מתמשך" ברור לנו. הנה היום, 69 באוקטובר, 2023. עוד לא פירקנו סוכות וכבר מתחיל חנוכה. הזמן הפסיק להיות ליניארי, וכולנו חיים את יום שבת ההוא שוב ושוב, ושוב.
אבל אז חיים מנפנף לשלום. זוג חוצה אותנו עם רכב. הם חזרו לקיבוץ, שניהם עובדים בחקלאות. והנה עוד חבר, ועוד אחד. ופתאום מולנו עץ פומלות מבשיל ועשבי תיבול ירוקים באמבטיית שמש. וחתולה שמנמנה שמלווה אותנו. והשכונה הוותיקה הפנימית, שטנקים לא עברו בה ובתיה עוד עומדים, צועקת עלינו במקהלה קיבוצית: היה פה גם גן עדן!
וזה נכון. ויהיה זה עוול לצמצם את קיבוץ בארי או את קיבוצי העוטף לשבת הזאת שנמשכת כבר חודשיים. היה פה גם גן עדן.
× × ×
אנחנו נכנסות לחדר האוכל. אין בו כל סימן של ירי. איך זה יכול להיות, אנחנו שואלות. עקבנו בדאגה אחרי בני הערובה שהיו כלואים בתוכו. גם זה היה תרגיל הטעיה של מפלצות חמאס, מסבירים לנו, שהכריחו אנשים לדווח לכוחות הביטחון שהם לכודים בו עם עוד בני ערובה. בפועל לא היה שם אף אחד.
על לוח המודעות יש עוד שלטים רגילים של קיבוץ. כנס של המועצה, הסעות לרכבת, תוכניות פינוי למקרה של התלקחות אזורית. ואנחנו נעצרות מול תיבות הדואר. מתי ועמיר וייס. מעינה ונח הרשקוביץ. משפחת שרעבי (ליאן והבנות נויה ויהל נרצחו. אלי, האבא, נעדר). אי־אפשר לשאת את זה.
אבל מחדר האוכל עצמו עולה ריח תפודים ועוף. שעת צהריים והדלת נפתחת ויש רחש של אנשים מבפנים. החלל גדול ומואר ומסודר באופן קיבוצי של פעם: שולחנות ארוכים מיושרים, כיסאות עץ, רצפת שומשום ואור ניאון ושמש. זהו חדר האוכל החדש של בארי שעבר לא מעט גלגולים מאז הקמת הקיבוץ. הוא נדד, הוא גדל, הוא אפילו נשרף לפני כמה שנים ונבנה מחדש (חדר האוכל הישן הפך לגלריה שהוחרבה לחלוטין ב־7 באוקטובר), אבל עם כל החדשנות וההשקעה, החלל עדיין נושא הבטחה נוסטלגית ותום מרגיע.
הצוות הקבוע תפס עמדות. האוכל יוצא טרי ונרגש מהמטבח. וכ־100 חברי קיבוץ מתיישבים במקומם עם צלחות מלאות. רובם מגיעים הנה מדי יום בבוקר, אחרי שעתיים נסיעה מים המלח, כדי לדאוג לחקלאות, לדאוג לבית הדפוס שחזר לפעול ולהתחיל במלאכת הבנייה והשיקום האין־סופית שעוד מחכה. בצהריים הם אוכלים כולם יחד.
כנשים שכותבות על אוכל רוב חיינו אנחנו נמשכות למקומות האלו בדיוק, שבהם היומיומיות היא גם נחמה, והארוחה המשותפת היא הרבה מעבר להזנה. חדר אוכל קיבוצי תמיד היה יותר מסתם מקום לאכול בו. הוא מקלט לנפש קולקטיבית, מקום שבו מוחלפים סיפורים, נרקמים קשרים, נבנה עתיד. לחדר אוכל יש קצב חיים משלו, לא דומה למסעדות או לאירועים. והוא כרגע לא שוקק ולא מלא, אין בו הרבה צחוק ובטח לא ילדים. אבל אחרי שהוחשך בטרגדיה איומה הוא עכשיו פתוח וזה בלתי נתפס.
שבירת הלחם יחד, מילוי קראף המים, הישיבה זה לצד זה, מעשים פרוזאיים כל כך שמי נתן את ליבו עליהם, נראים לנו עכשיו כמו מעשה התרסה עמוק. תזכורת לכך שלנוכח החושך, רוח האדם מתעקשת להתקיים ולנצח.
ביום ראשון, 64 באוקטובר 2023, תחת שמיים כבדי היסטוריה ועכורי זיכרון, התחיל פרק חדש בקיבוץ בארי. השבת הזאת עדיין נמשכת, אבל בחמימות של ארוחה משותפת ראשונה אנחנו יודעות שזהו רגע נוקב בכרוניקה של הקהילה האדירה, החזקה, המלוכדת הזאת, שהיא סמל וחזון למה שהיינו ולאן עלינו לשאוף.
הימים עוד קשים, אבל אפילו ברז הסודה חזר לפעול.
× × ×
הסופרת לורי קולווין אמרה פעם בגאוניותה שאם בא לך ללמוד על חיי היומיום של חברה מסוימת, אין מקום טוב יותר להתחיל בו מאשר בספרי הבישול. לקיבוץ בארי יש שניים. האחרון יצא ממש לאחרונה לרגל הפרטת חדר האוכל.
צללנו לתוך הכרך השני והרגשנו מיד בבית. האסופה המקסימה הזאת קוראת תיגר על כל הפלגנות שהייתה מנת חלקנו בשנים האחרונות, בזו האחרונה במיוחד. היא מכילה את הבשורה המתוקה של הישראלים בלי שאיש הסביר להם את מי לשנוא וממי לפחד: ג'חנון ומאפינס תירס, חורשט סבזי, קובה סלק, בייגל אמריקאי, עוגת גבינה, עוגת תפוזים, עוגת שוקולד, קרקרים, דגים חריפים, עוף בתנור ותפוחי אדמה כמובן, ומיני גרסאות למאכלים קלים שמכינים לילדים משניים־שלושה מרכיבים. 180 עמודים ו־180 מתכונים קצרים ובהירים שעל כל אחד מהם מתנוסס שמו של חבר קיבוץ שתרם לאוסף, ושלל בדיחות פנימיות על הפרטת חדר האוכל והצורך החדש ללמוד לבשל.
הספר הזה, מעבר להיותו פרגמטי ופרקטי לחברי הקיבוץ, ואין לנו צל של ספק שהמתכונים נטולי הברברת מדויקים ועובדים - הוא גם מסמך מושלם על ישראליות. כדי להיות ישראלי אתה צריך לשחות בנינוחות בין מתכון לשניצל למתכון למוקפץ, בין מעמול לתבית לסושי ולשני סוגי בראוניז. אולי שלושה.
אלא שבתוך הקסם האקלקטי שהוא אנחנו, פתאום קופצים שמות מוכרים. נרקיס הנד. מזי בכר. לילך קיפניס. אנחנו כבר מכירים את השמות, זוכרים בעל פה את רשימת הנרצחים.
בחרנו שלושה מתכונים מהספר לזכרם של זיו שופן, לילך קיפניס, איילת גודארד וכל מי שתרם לו ולא שרד את 7 באוקטובר.
תפוח האדמה הטעים ביותר של זיו שופן ז"ל
מצרכים:
תפוחי אדמה קטנים
שמן זית
טימין
מלח גס
אופן ההכנה:
מבשלים את תפוחי האדמה בסיר עם מים עד שהם רכים.
מסדרים את תפוחי האדמה על תבנית עם נייר אפייה.
מועכים קצת את תפוחי האדמה בעזרת תחתית של כוס.
מפזרים שמן זית, מלח וטימין על תפוחי האדמה המעוכים.
מכניסים לתנור בחום של 160 מעלות כ־20 דקות, עד שתפוח האדמה הופך לזהוב.
מוציאים מהתנור ונהנים.
סקורדליה - ממרח שקדים ושום של לילך קיפניס ז"ל
מצרכים:
100 גרם שקדים טחונים
200 גרם תפוח אדמה מבושל מאוד
25 גרם חומץ
25 גרם מים
50 גרם שמן זית
מלח לפי הטעם
40 גרם שום קונפי (אפשר לשים ראש שום שלם עם הקליפה לדקה וחצי במיקרו, לקרר ולקלף)
אופן ההכנה:
לטחון הכל יחד במעבד מזון למרקם חלק.
בהכנת הסקורדליה, לילך קיפניס ז"ל המליצה לשים ראש שום שלם עם הקליפה לדקה וחצי במיקרו, לקרר ולקלף
עוף שכולם אוהבים של איילת גודארד ז"ל
מצרכים:
6 כרעיים מחולקות
6 תפוחי אדמה חתוכים גס
2 שקיות ערמונים
3 בצלים לפחות
3 כפות סילאן
שום כתוש
1/2 כוס יין
1/2 כוס סויה
אופן ההכנה:
בסיר כבד (קדירה) מטגנים שלושה בצלים. כשהם משחימים להוסיף יין, סילאן, שום וסויה.
כשהרוטב רותח וקצת מצטמצם, להוסיף את העופות, תפוחי האדמה והערמונים.
כשמתחילה רתיחה, להכניס לתנור על 160 מעלות למשך 5 שעות.
ההתפריט האחרון
אורי מייזלמן הוא חבר המדור זה שנים שחולק איתנו אהבה לקיבוצים ולחדרי האוכל שלהם. בחשבון הטוויטר שלו הוא נוהג לפרסם, לצד הודעות חמודות ומצחיקות שמתפרסמות בקיבוצים ברחבי הארץ, גם את התפריטים המוגשים בחדרי האוכל הפעילים. הוא שלח לנו את התפריט של סעודת שמחת תורה בבארי.
