מתיקות מרירה // סוזן קיין } תרגום: עפר קובר } מטר } 304 עמ'
בחודשיים האחרונים נמסנו רובנו אל תוך מתיקות אחת שהייתה בת־השגה: הכרת הטוב בעולם שהתגלה במלוא הסדיזם שבו. נדמה שהתמכרנו לרגש שאופף אותנו כשאנחנו נחשפים לסיפורי גבורה והצלה, למפגני חמלה וסולידריות, לסרטונים של שבויים שזכו מחדש בחירותם כאשר הם מתחבקים עם אהוביהם, למפגשים בין ניצולי הטבח ובין האלופים שהגיעו להציל אותם, לתמונות של חיות מחמד שהוצלו מן התופת ואיחדו משפחות מרוסקות. זרים גמורים הפכו לשמות ולפנים מוכרים ואפילו קרובים, לחלק מהמערך הרגשי שלנו, שכמו נשען על סיפוריהם ותמונותיהם כדי לייצר בתוכנו יסוד שיאזן אותנו בתופת שאליו נקלענו. אתרי החדשות, כוכבי הרשתות ומחלקות הדוברות של הצבא ושל בתי החולים הזינו ללא הרף את הרעב שלנו למידע מסוג כזה, לעיתים בלי להתחשב בטובתם של המצולמים, כאילו המשימה הרגשית הלאומית חשובה יותר מן הנפש הרועדת של הפרט.
הרגש שנתמלאנו בו אינו שמחה מלאה ושלמה, אלא תערובת של כמה רגשות, חלקם סותרים, עצבות ואושר, כמיהה והגשמה, ובהשאלה מעולם הטעמים: מר ומתוק. כך מכנה סוזן קיין את האושר שמהול תמיד גם בכאב. קיין היא ידוענית אמריקאית מן הסוג שאיננו מכירים כאן, מחברת רבי־מכר בתחום העיון הפופולרי. אין לה השכלה בפסיכולוגיה או בסוציולוגיה, בחקר התרבות או בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות. היא בהחלט לא אווה אילוז. היא בכלל עורכת דין בוגרת האוניברסיטאות היוקרתיות פרינסטון והרווארד, ששימשה יועצת בתחומי משא ומתן, ומכירה היטב את העולם העסקי. אבל קיין החליפה מצליחנות בתחום אחד במצליחנות בתחום שמשיק לו: מכירת ספרים וניהול קריירה מצליחה כדוברת מבוקשת במיזם הבידורי הקרוי 'טד'.
מעולם לא צפיתי בהופעת טד שלה, אבל למקרא ספרה האחרון שתורגם לעברית, אני מעריכה את העניין הכן של קיין, ואת המסקנה שלה שעצבות היא כוח חיובי. ניכר שקיין היא אישה סקרנית, שבאמת חשבה 25 שנה על השאלה למה מוזיקה עצובה בסולם מינורי מעוררת בה רגש של אהבה גדולה שגואה בה ועולה על גדותיה. כשהייתה סטודנטית, חבריה השתעשעו מן העובדה שהיא אוהבת לשמוע מוזיקה עצובה של לאונרד כהן, ושאלו אותה למה היא מאזינה ל"שירים של לוויות". במקום לדחות את גסות הרוח, או לענות להם מיד שרוב המוזיקה היפה בעולם היא מוזיקה שוברת לב, קיין ניסתה להבין מה קורה לה כשהיא מאזינה למוזיקאי שהופך כאב ליופי. נראה ש"עריצות החיוביוּת" בחברה האמריקאית, שמחייכת יותר מכל חברה אחרת בעולם, הופכת נערה מופנמת למוזרה שצריכה לבדוק את עצמה.
אין בספר הזה הבדל בין כמיהה, לב שבור, קשיים חברתיים וכל רגש שלילי אחר, כמו שאין הבדל בין מחקר במדעי המוח ובין סיפור מהקריירה של תסריטאי הוליוודי, אבל מעניין לרפרף על פני העובדות שמוזכרות בספר, למשל על "העצב התועה" שמופעל כשאנחנו רואים מישהו סובל, וחזק במיוחד אצל אנשים סולידריים ואמפתיים, או שכדאי לשתף עמיתים בעבודה בקשיי החיים שלנו. לי מוזר שלא ברור לקיין שהשירים של לאונרד כהן יפים ועצובים וזו הסיבה שאוהבים אותם ושרים אותם, אפילו כמבחני במה בתוכניות מציאות, ואפילו רוקדים לצליליהם בחתונות. הרי כהן שר על הצליל הנסתר והאפל שבו הנעים דויד לאֵל, הוא שר על "צליל שבור וקר של הללויה", וזו כל התורה. קיין מציינת שהשיר האחרון שהקליט כהן שלוש שנים לפני שמת, נקרא 'אתה רוצה עוד חושך', אבל מתעלמת לחלוטין מן ההקשר של השיר, שהנמען שלו הוא אלוהים, רגע לפני מפגש בינו ובין בן התמותה. כהן מתמסר בלית ברירה לרצון של האל, לא שלו, להשמיד את האש, לשחוק את הגוף, להכניע את הרוח.
"יש אנשים שנוטים לדבר על היכרויות חדשות", אמר פעם כהן, "אבל אני נוטה יותר להשמיע דברי פרידה". קיין משתאה מכך שאור וחושך, לידה ומוות, מר ומתוק תמיד כרוכים זה בזה, אז היא מציגה בפנינו סיפורים על כך שעצב הוא כוח חשוב בחיינו, ומלנכוליה היא תגובה אותנטית לחיים בעולם פגום. הספר שלה כמו נועד לגרום לאנשים שלא כל הזמן מרגישים עולצים וחיוביים להרגיש טוב עם עצמם. קוראי ספרות יודעים זאת ממילא, אבל הספר הזה לא נועד לקוראי ספרות, אלא לקהל האחר, זה שנכנס לחנויות ספרים כדי לקנות מתנות לחברים או לעובדים. אלה לא יתאכזבו ממנו. •
