"אתם של ישראל?" קראה הילדה המבוהלת בת השש רומי סוויסה כשהיא מצונפת במושב האחורי של הרכב המשפחתי עם אחותה הקטנה ליה בת השלוש, וגופת אמן מוטלת במושב הקדמי, ב־7 באוקטובר.
"אתם של ישראל?" היא צרחה בייאוש כשדלת הרכב שבו הסתתרה עם אחותה נפתחה בתנופה על ידי יאיר מאיר־אבינועם, איש שב"ס שחלף שם בריצה, תחת אש מחבלי חמאס, והבחין בשתי הילדות במכונית ליד תחנת המשטרה בשדרות.
"אתם של ישראל?" רומי הייתה מוכרחה לדעת, ויאיר ענה: "כן, חמודה", והיא התחננה: "תיקחו אותנו", והוסיפה: "אני כאן עם תינוקת", והצביעה על אחותה.
כשהיריות שורקות סביבם, יאיר לקח את ליה הקטנה על הידיים, רומי רצה לידם, ושלושתם הגיעו בשלום לתוך המבנה וניצלו. אבל "אתם של ישראל?" – בקולה של ילדה קטנה ומבועתת שראתה, בבוקר אחד, את אביה ואמה נרצחים על ידי מחבלים שהיו הכל מלבד "של ישראל" – הוא משפט אחד שנתקע לי מאז.
כי מה זה אומר בעצם, להיות "של ישראל"? זה אולי המקום הקדמוני והילדי ביותר שלנו כישראלים; זה כמו להגיד "להיות ישראלים", אבל זה הרבה יותר מזה; להיות "של ישראל" זה להיות שייך – מנקודת מבטו של ילד, ואולי גם של מבוגר – לצד של הטובים. לאנשים שהם, באיזושהי דרך, כמוך. איתך. מאותו הכפר. אם אתם בסכנה ומגיע אליכם מישהו "של ישראל", יש לכם סיכוי להינצל.
"אתם של ישראל?" הוא המשפט שאני מדמיין שהשמיעו ילדים חטופים באוגנדה, כשלוחמי סיירת מטכ"ל פרצו לטרמינל שדה התעופה באנטבה והצילו את 105 הישראלים מטיסת אייר פראנס.
"אתם של ישראל?" הוא המשפט שבטח השמיעו מאות בני אדם מתחת לעיי חורבות במקומות שונים בעולם שאליהם שלחה ישראל צוותי חילוץ וסיוע לאורך השנים, והם הגיעו לשם, והם חילצו.
"אתם של ישראל?" זה משמעותי, כי זה אומר שאתם מייצגים איזו איכות בעולם. איזה כוח. איזו יכולת ועמידות. ובעיקר איזו מחויבות לעשיית הדבר הנכון, גם בשכונות קשות, גם באסונות, גם מול סכנת מוות, גם ובעיקר בשביל ישראלים אחרים, אבל לא רק.
"אתם של ישראל?" הוא שם קוד למישהו שאפשר לסמוך עליו בנסיבות לא פשוטות. זו איזו ערובה ל"אנחנו כאן, שומרים על הגב שלך". איבדת דרכון בפרו? נקלעת לשיטפון בנגב? לכלא ברוסיה? קרה לך משהו שלרוב קורה רק בסדרות מוזרות של "קשת" על אנשים שבפרק הבא יתאהבו בניב סולטן? מישהו "של ישראל" כבר יגיע; 669, או נציג משרד החוץ, או חיילים. או אמא.
כבר 75 שנה שאנחנו מחלקים את העולם ל"של ישראל" ול־לא של ישראל. בהחלטת החלוקה באו"ם היו 33 מדינות של־ישראל, 13 לא־של־ישראל, עשר עמדו מהצד עם הידיים בכיסים. באירוויזיונים 78', 79', 98' ו־2018 השיר של ישראל לקח. ביוני 2023 הנבחרת הצעירה של ישראל ניצחה את ברזיל ברבע גמר המונדיאליטו, והפסידה לאורוגוואי בחצי הגמר, אבל ידענו שכל הדבר הזה הוא חתיכת מסע חסר תקדים של ישראל.
וכרגע אנחנו בספירת סלבס עולמיים: נטלי פורטמן, מדונה ושרה סילברמן – של ישראל. סוזן סרנדון, ביורק וקיי ברלי – לא של ישראל. הנשיא ביידן – של ישראל. ארדואן – לא של ישראל. מקרון – של אשתו. רוג'ר ווטרס – של אף אחד. הכי של ישראל כרגע? אילון לוי ודניאל הגרי.
כך שב"אתם של ישראל?" רומי בת השש ניסחה איזו אמת כל־ישראלית נצחית, משהו אידיאי אבל גם יומיומי ולפעמים מציל חיים; אם יש בסביבה מישהו של ישראל, אפשר, לרגע אחד, להירגע. אפשר, לשנייה אחת, לסמוך. רשת הביטחון פרוסה שם, ישראל שם, והיא תעשה את הדבר שנולדה לעשות: תספק מקלט בסערה, תוציא אותך מכלל סכנה, תניע לך את הרכב התקול עם כבלים.
עד שבשבת אחת, 7 באוקטובר, לא היה שם אף אחד של ישראל.
וכשרומי צעקה "אתם של ישראל?" היא עשתה את זה מתוך אימה טהורה; אותה אימה שפשטה בכל הארץ אחרי שהתברר שכבר שעות שאין אף אחד "של ישראל" בחלקים גדולים של ישראל, בזמן שתושבים נרצחים ונחטפים ונשרפים.
זו הייתה הפרת החוזה הגדולה והבלתי נתפסת מכולן; זו שהביאה אותנו למצב שבו ילדה ישראלית בת שש יושבת במכונית – בישראל! – עם אחותה וגופת אמן במושב הקדמי, ונאלצת לחרוד אם יש בסביבה מישהו של ישראל. ומרגישה שעד לחילוץ שלה, על ידי גיבור שהיה שם במקרה, ישראל פשוט נטשה אותה שם, ולא ברור אם אי פעם תחזור.
ועכשיו השאלה הזו – "אתם של ישראל?" – היא השאלה היחידה שמשנה. כי אם אתם "של ישראל" אתם דואגים לישראל כשהיא בצרות; לא לבוחרים המיידיים שלכם, לבייס שלכם, ליישובים שמצביעים רק לכם. לא; לישראל. אם אתם "של ישראל" אתם לא מעבירים 4.8 מיליארד שקל לחברים הקואליציוניים שלכם ומונעים אותם מכל השאר, בעיצומם של מלחמה ומשבר כלכלי לאומי.
ואם אתם "של ישראל", אתם תעשו כל מה שאפשר כדי שכל החטופים יחזרו הביתה עכשיו, כי זה מה שהמחויבות, האתיקה, המסורת והמיתולוגיה של ישראל עושות. אם אתם לא של ישראל – או שאתם רק של חלק ספציפי ומגזרי מישראל – אתם תצביעו נגד החזרתם (מה שלא יפריע לכם לצייץ, כשהילדים ישובו הביתה, ש"הלב מתמלא", כמו שצייץ איתמר בן גביר).
אם אתם "של ישראל", זה אומר עליכם משהו; שיש לכם איזה עמוד שדרה של ערבות הדדית, של אחריות עקרונית, של מחויבות לקוד הכל־ישראלי הבסיסי ביותר: לא מפקירים בשטח. לא משאירים מאחור. לא מוותרים על אף אחד. אף אחד.
וכשאתם של ישראל, אתם לא תריבו עם משפחות חטופים, לא תעלבו בהן, לא תתווכחו איתן. פשוט תקשיבו. תספגו. תהיו של ישראל: תיתנו גב. תישאו בתוצאות.
וכשאתם של ישראל, אתם תיקחו אחריות על מה שקרה וקורה במשמרת שלכם, כמו שעשו ויעשו כל ראשי מערכת הביטחון. וכשאתם של ישראל, אכפת לכם מחייה של ישראל. אתם לא תגידו לה ש"אלה החיים", אלא תעבדו כדי שהחיים האלה יהפכו ראויים יותר לכל מי שמישראל.
אפשר להמשיך, אבל אין צורך. רובנו, בשלב זה, יודעים שאנחנו של ישראל. ילדים שהיו בעזה ומעלים סרטוני טיקטוק תחת כותרות כמו "הטרנד נמאס אבל הייתי בשבי חמאס", הם של ישראל. ילדים שהיו במיאמי ומעמידים פנים שהם עובדים במוקד הצלה, פחות.
יש מחירים גבוהים, לפעמים איומים, ללהיות של ישראל, אבל יש בזה גם ודאות שרק ישראל יודעת – או לפחות ידעה – לתת, ותדע לתת שוב בעתיד. כי אנחנו של ישראל.
וישראל שלנו. אנחנו יודעים מי אנחנו. אנחנו יודעים מי לא. ×
כשאתם של ישראל, אתם תיקחו אחריות על מה שקרה וקורה במשמרת שלכם, כמו שעשו ויעשו כל ראשי מערכת הביטחון. וכשאתם של ישראל, אכפת לכם מחייה של ישראל. אתם לא תגידו לה ש"אלה החיים"
