בציור המפורסם 'חלומו של דיקנס' (1875) פרי מכחולו של רוברט וו. באס מתואר הסופר בחדר עבודתו לא רחוק משולחן הכתיבה שלו, כשמעליו בחלל החדר מרחפות רוחות הגיבורים האלמותיים שיצר בימי חייו: ניקולס ניקלבי, נל הקטנה, אוליבר טוויסט, הפיקווקים, דיוויד קופרפילד, פייגין ועוד. שנה קודם לכן יצא לאור הכרך השלישי והאחרון בביוגרפיה שלו שכתב ידידו, איש סודו, סוכנו ג'ון פורסטר. פורסטר, סופר דל השראה לעת מצוא, הסתופף בחברת ענקי הספרות האנגלית בני הדור, ודיקנס היה משוכנע כי הוא ייטיב להוציא תחת ידו את "סיפור החיים" הראוי לעיני הציבור. הסופר שאהב מאוד דברי שבח והלל שהורעפו עליו חשש מאוד מחשיפה מעמיקה וגלויה של חייו. פורסטר הנאמן יעשה את המלאכה שדיקנס הפקיד בידיו. ואכן הביוגרפיה של פורסטר הסתירה והעלימה כל מה שדיקנס ביקש לסלק מן הסיפור. החל, למשל, בפרטים חסרי חשיבות מכרעת, שלא היו משנים דבר בתפיסת מורשתו ויצירתו, העלמתה של אחות צעירה בעלת צרכים מיוחדים שמתה בדמי ימיה, וכלה בעסקיו הנכלוליים של אביו, גירושיו המכוערים מאשתו, אם עשרת ילדיו, והרפתקאות האהבה שלו. ניסיונות ההסתרה של פרטים שוליים, כגון כתובות המגורים של דיקנס בימי נעוריו, סיבכו מאוד את מלאכת הכתיבה, ופורסטר הרשלן והנחפז נפל למהמורות של סתירות ואי־דיוקים. מכשלות הביוגרפיה לא נעלמו מקוראי דיקנס וחוקרי יצירתו, שרבו עד מאוד, והביוגרפיה שהייתה אמורה להעמיד דיוקן של צדיק וסופר אלוהי הייתה עד מהרה לנקודת המוצא של המרוץ הגדול לחשיפת סודותיו של צ'רלס דיקנס.
חקר חייו ויצירתו של דיקנס פירנס ומפרנס ציבור גדול של חוקרים וכותבים מאז מותו. מכוני מחקר, כתבי עת ייעודיים, שכל עניינם לרדת לעומקי הכתבים, פועלים בבריטניה ומחוצה לה, ועם זאת, המחלוקות על פרטים בחייו, חשובים ומעוטי ערך, מוסיפים לפלג את המומחים. מחלוקות אלה מסבירות את שטף הכתיבה הביוגרפית עליו. יותר מ־150 שנה לאחר מותו יוצאות לאור בקביעות מעוררת השתאות ביוגרפיות חדשות המבטיחות לקוראים את האמת וכל האמת על דיקנס.
פרי הבאושים האחרון של "מפענחי חידת דיקנס" הוא הספר שיצא לאור בימים אלה, שכותרתו מבטיחה לחשוף את ערוותו של הסופר האהוב ואת כל מסכת קשריו. הלנה קלי מתארת את עצמה כ"חוקרת עצמאית" ומנסה להרגיע את הספקנים שהיא בוגרת לימודי ספרות באוקספורד ובקיימברידג' ובעלת תואר דוקטור. כבר בראשית הדרך היא מבטלת בלשון רמזים את עבודתם של קודמיה בתחום, ובכלל זה ביוגרפיות ומחקרים מזהירים שיצאו לאור בשנים האחרונות. היא מעלה את השאלה הרטורית המתבקשת: מאין שואבת המחברת את הזכות לנבור בחייו של אדם, שכל מבוקשו היה לשמור מידה של הסתר. והיא משיבה על שאלתה בטענה שדיקנס עצמו אשם ביצירת הלהיטות לחשוף את בטנת חייו. אלמלא שיקר כל כך הרבה, היא טוענת, לא היינו נדרשים לעניין זה. אך ד"ר קלי טועה ומטעה. אין אנו שוללים את הזכות לחשוף את האמת, גם אם הדבר אינו רצוי לנחשף, אלא תובעים שהחשיפה תעוגן במסכת של עובדות מוכחות. הטענה כי הביוגרף הרשמי טעה, ולפעמים גם שיקר, אינה מצדיקה את הזכות להעמיד השערות מפוקפקות במקום הסילופים שנדחו.
• • •
המחצית השנייה של המאה ה־19 הייתה ימי תפארת ותהילה לספרות האנגלית. פעלו בה זה ליד זה גדולי הספרות ובכללם ויליאם תאקרי, האחיות ברונטה, ג'יין אוסטן, אליזבת גאסקל ועוד רבים וטובים. תאקרי, שהיה רגיש מאוד ליצירתו ולמעמדו, טען באוזני אחד ממקורביו למקרא אחד מספריו של דיקנס, כי אין לו ספק שדיקנס קרא את ספרו המהולל 'יריד ההבלים'. קלי מנצלת הערה תמימה זו ובונה עליה תילי תלים של האשמות על גניבות ספרותיות מצידו של הסופר העסוק בהספקת פרקים שבועיים של ספריו.
רשימת חטאיו ושקריו של צ'רלס דיקנס בגיליון ההאשמות של הלנה קרי ארוכה וכוללת מחלת סיפיליס, שהעביר לבני ביתו ומשפחתו, התעללות נפשית אכזרית באשתו המגורשת, וכמובן — הסתרת קשריו עם השחקנית הצעירה נלי טרנן. לא נלאה את הקורא בפריסת ה"שקרים" ונסתפק בשניים:
צ'רלס דיקנס היה אנטישמי וגזען, והדבר ניכר בעיקר בספריו הראשונים, ולדברי מביני דבר היה יותר אנטישמי מכפי הנדרש בתקופה ובחברה שבה חי. פייגין של 'אוליבר טוויסט' ודמויות אחרות מעידים על כך. קלי אינה מחדשת דבר כשהיא מפנה את הקורא לקטעים מיצירתו שמוכיחים את טענתה. לא כך ההסברים שהיא מתארת כמקורות האנטישמיות של דיקנס. ראשית, היא טוענת, נטייה זו נבעה משיקולים כלכליים. דיקנס שמע ממי ששמע, כי קוראיו מאוד אוהבים את קטעי שנאת היהודים שלו. הוא נתן להם את מה שביקשו. ולטענה זו אין לקלי כל סימוך מהימן. ההסבר השני לאנטישמיות של דיקנס מקומם אף יותר. באמצעות פייגין — וכל ההערות הגזעניות שלו — ביקש דיקנס להעלים את העובדה שלמשפחתו שלו חדרו יהודים. גיסה של אמו היה יהודי, ולפני שהמיר את דתו נקרא מוזס. אפילו במשפחתה של השחקנית האהובה טרנן היו יהודים. ההוכחות שלה לטענות אלה, מיותר לומר, קלושות ומוזרות.
'דיוויד קופרפילד' נחשב לספרו החשוב ביותר של דיקנס, כך מכל מקום סבר גם הוא. הוא תיאר את הספר כרומן אוטוביוגרפי בחזקת "דיוויד קופרפילד זה אני". על ספר זה ומעמדו נרחיב בהמשך. הלנה קלי יודעת כי ערעור האותנטיות של הספר כמוהו כניפוץ יסודות האמת בסיפור שדיקנס סיפר על עצמו. כל קורא מכיר את סיפור עבודתו של דיקנס הנער בבית החרושת לייצור משחת נעליים בנעוריו ובימים שהוריו נכלאו בבית הסוהר על שפיגרו בהחזרת חובם, והוא נותר לנפשו, בודד בלונדון. פרשת חיים זו הייתה למוקד עלילותיו הרבות של הסופר על נערים עזובים ומצוקות החיים של העיר הגדולה. קלי טוענת כי הסתירות והחורים שמצאה בתולדות חייו של צ'רלס הנער מעידים על כך שסיפור הנער הנעזב בבית החרושת לא היה ולא נברא, וכל כולו יציר רוחו השקרנית של המתיימר לזכות בתואר "אבי הילדים העזובים".
• • •
אבל דיקנס, על אף הצהרותיה של קלי, עודנו נחשב למודל עבור כל מי שרצה לתפוס את רוח הילדים העזובים כולם. בספר עלילתי שיצא בשנה שעברה ונסמך על דיוויד קופרפילד, כותבת המחברת האמריקאית, ברברה קינגסולבר, כי דיקנס עדיין מוסיף להרעיף עלינו מתנות מרתקות. סעיף התודות בספרה 'דמון קופרהד', נפתח במשפטים המרגשים הבאים: "אני אסירת תודה לצ'רלס דיקנס על שכתב את 'דיוויד קופרפילד', על הביקורת הלוהטת שלו על העוני הממוסד ועל תוצאותיו המזיקות על גורלם של ילדים בחברה שבה חי. בעיות אלה עדיין שרירות וקיימות. כשעיבדתי את הרומן שלו למקומי ולזמני, בלוויית הזעם שלו, יכולות ההמצאה שלו ואהדתו, כשהוא ניצב כל העת לימיני, הוא היה לי חברי האלוהי רב־ההשראה".
אני מתקשה למצוא הגדרה הולמת ומספקת למה שהסופרת עצמה מתארת כ"עיבוד" לספרו של דיקנס. במובנים רבים ובולטים הקריאה ב'דמון קופרהד' מתעשרת ומתגוונת עם עיון מחודש במקור של דיקנס, שפורסם בהמשכים בשנים 1849־1850. אך חינו וערכו של העיבוד בכך שעלה בידו ליצור לעצמו מעמד ייחודי ועצמאי. ומה שאמרה הסופרת על מקור השראתה חייבים קוראיה היום לומר עליה: "ותודה לברברה קינגסולבר על שהאירה בלהט ובזעם את כשליה ופשעיה של החברה בת ימינו כלפי כל המוכים והמוזנחים החיים בשוליה".
האימוץ של עלילת המקור, גיבוריו, נבליו וצדיקיו המלאכיים מושלם ומדויק. לאחר התאמת הנסיבות והרקע, הקורא לא מתקשה לאתר את יציריו של דיקנס בעולמו של דמון קופרהד. דיוויד הופך לדמון ואי־אפשר להתעלם מן הדמיון בשמות המשפחה של שני הגיבורים.
דמון כמו דיוויד הוא יתום מאב ובן לאם אוהבת אך חסרת יכולות נפשיות לחלוטין. כמו דיוויד הנענש ומוכה בידי מר מרדסטון האכזר, בעלה החדש של אמו חלושת האופי, כך גם דמון מוכה ומושפל בידי סטונר הנתעב, בעלה החדש של אמו. פגוטי האומנת האוהבת והמגינה הופכת לגברת פגוט. ובעלילה נשזרים גם הכלבים המרושעים של שני הנבלים, זה של דיקנס וזה של קינגסולבר. הדודה בטסי של דיוויד היא הסבתא בטסי של דמון ודורה האהובה של קופרפילד היא דורי של דמון, המזניחה את עצמה ואת בתה ומתה מצריכת־יתר של סמים.
דיקנס עצמו אינו נמנה עם גיבורי הספר המופלא הזה, אך קינגסולבר מרשה לעצמה שתי קריצות משעשעות. כלבו של המורה האהוב עליו מר ארמסטרונג נקרא "דיקנס". לאזכור הנרמז הנוסף יש לייחס חשיבות רבה יותר. דמון קופרהד לא נמנה עם התלמידים השקדנים בבית הספר, ואלמלא שילובו ככוכב בנבחרת הכדורגל ייתכן שהיה מוצא דרך להימנע מביקורים בו. מוריו לא הצליחו לעורר בו חיבה רבה. בשיעורי הספרות מצא לעיתים עניין ועל כך הוא כותב:
"כמו, למשל, הצ'רלס דיקנס הזה, מת מזמן וזר, אך ג'יזוס קרייסט איך שהוא הצליח לתאר את הילדים והיתומים שדופקים אותם כל הזמן ואיש לא שם זין על כך. היית יכול לחשוב שהוא מהסביבה שלנו".
'דמון קופרהד' הוא ספר אמריקאי מאוד כשם ש'דיוויד קופרפילד' הוא ספר אנגלי מאוד. יכולתה של קינגסולבר להפוך ספר שנכתב לפני כ־180 שנה למסמך נוקב ומרתק, עכשווי בכל מהותו ורוחו, היא בחזקת נס ספרותי. חוקרי דיקנס מציינים כי 'דיוויד קופרפילד' שלו הוא אחד מספריו המעטים שמסופר בלשונו של המספר. הדבר איפשר לדיקנס לאמץ סגנון עצמאי המייחד את שפתו, לשונו, וחוש ההומור של המספר. כך גם קופרהד. כתיבתו משעשעת, גדושה בהערות מבודחות וזרועה במאות אזכורים ורמזים, קטנים וגדולים, מאירועים פוליטיים, אירועי ספורט ושמות של חטיפים ומכוניות, שמזכירות לקורא שוב ושוב שהוא מצוי באזוריה הכפריים והמוזנחים של מדינת וירג'יניה, שצלקות הניצול הקפיטליסטי שלה ניכרים היטב בנופה, שהשלטון המרכזי אינו מגיע אליה כלל.
היעלמות המדינה וההזנחה הפושעת של המודרים והמוזנחים הן זירות המחאה החברתית של ברברה קינגסולבר, וכפי שהיא מציינת — היא שאבה השראה ועידוד מזעקות השבר של דיקנס ומפעילותו למען נערות שהידרדרו לזנות. דמון קופרהד היתום נשלח בידי רשויות הסעד הכושלות של המדינה לטיפולן של משפחות אומנות מכל סוג ומין. הילדים מנוצלים, מורעבים, מושפלים, ופקידות הסעד הממונות על פיקוח הטיפול במשפחותיהם מעלימות עין, מתחלפות במהירות ומחכות לרגע שבו יוכלו להיפטר מהאחריות שהמדינה מפקידה בידיהן. יחסו של הממשל למצוקה ניכר בשכר המשפיל המשולם לעובדות הסוציאליות ולמיעוט מספרן.
ועם זאת, הקטלנים הנוראים של המודרים והמוזנחים הם הסמים הממכרים והממיתים, שהמדינה אינה נוקפת אצבע לשרש את מכתם הקטלנית. היפוכו של דבר: דומה כי מערכות הרפואה וסוכני תרופות תאבי בצע משתפים פעולה בשיטת יד רוחצת יד כדי להרחיב את התופעה ולהגדיל את ציבור המשתמשים.
נבחרת הסמים המשעבדים גדולה ומגוונת, ובהפצה שלהם משתתפים סוחרים חסרי מצפון, מזייפי תרשימים, ולא מעט רופאים ורוקחים מושחתים היודעים היטב מה הם נותנים למטופלים שלהם. אך הקטלן הנורא מכולם הוא Oxy, כלומר ה־OxyContin, שמייצרת חברת התרופות Purdue של משפחת סקלר — חובבת האמנות והתורמת הגדולה למוזיאונים. קהל סוכנים מטעם החברה מתרוצצים במדינה, משחדים רופאים ורוקחים ומצליחים במיוחד באזוריה המוכים של המדינה ובקרב צעירים. תהליך ההתמכרות והכיליון שמתארת קינגסולבר קורע לב ומגביר זעם. ובמקום שבו הרשות מסירה ידיה מהם ומתעלמת מן האסון המתפתח, פועלים המלאכים האלמונים. אחות רחמנייה שנחשפת לזוועה בבית החולים שבו היא עובדת, וזוג מורים ממוקדי מטרה ובעלי חושים של מחויבות חברתית. דמון קופרהד, שאהוביו נוטשים אותו במוות מתמשך ומשפיל, ניצל מן התופת בעזרת מלאכיו ותשוקתו לאמנות. האהבה לציור חילצה אותו ממצבים קשים. בצעירתו צייר את גיבורי־העל שנחלצו לחלץ אותו מידי רשעים חסרי מצפון, ועתה הוא מצייר את מגילת חייו.
קוראי העיתונים הנחשבים בארצות־הברית ובבריטניה בחרו ב'דמון קופרהד' והכתירו אותו ל"ספר השנה". הוא זיכה את ברברה קינגסולבר בפרס פוליצר ואולי, אולי שיכנע קוראים פה ושם לשוב אל 'דיוויד קופרפילד' הישן והטוב. •
The Life and Lies of Charles Dickens // Helena Kelly } Pegasus Books } 2023 } 288 pp Demon Copperhead // Barbara Kingsolver } Harper } 2022 } 560 pp
