זזנו מהסנטר / כמה כאב, כמה דמעות. כמה הימורי חיים ומלחמה אנחנו עוברים עכשיו. ואיפשהו הבגדים זרוקים בפינת החדר, בהמתנה שמישהו יסדר אותם. ובמסגרת המסע הסיזיפי שאנו עוברים גם שוחחתי עם שני חטופים, ואחרי ששמעתי מה עברו, המסקנה ברורה: החזירו אותם הביתה ומהר!!!
וכשיצאתי בשישי שעבר מהאזכרה של אחותי נאוה הייתה בחוץ גם מין שמש אנכרוניסטית סתווית מוזרה. כמו אחת שהתחפשה לשמש קיץ שכבר הייתה פה פעם. אבל מצד שני ברור כבר שכלום לא היה, וכלום לא יהיה כפי שהיה.
כן, עדיין יש "אזכרות רגילות" לאהובים שלא נרצחו שם או נפלו בקרבות. אבל הזמן עושה את שלו. געגועים ענקיים, אבל אולי כבר יבשו עינינו מדמעות, מרוב שבכינו לאחרונה.
מה שכן, לא צריך להיות אובר־חוכם (חכם גדול) כדי לשמוע שיחה באזכרה בין שתי נשים שעברו מזמן את גיל המילואים וההתנדבות בקטיף, עונות לשאלה "מה שלומך יקירתי?" ב"אני לא יודעת איך לענות לך על זה".
וברור שזו רק עוד עדות לכך שנהיינו חסרי יכולת לבטא את עצמנו בכסאח שעברנו ועוברים כמדינה וכאנשים. ושבגדול זזנו מהסנטר. כלומר אנחנו חיים בטראומה כללית, בלתי ניתנת לאבחון, ואני בכלל לא פסיכולוג, רק "מקשיב" לרחשי הלב של אנשים שאני פוגש שלא מצליחים להגדיר מה שלומם בימים אלה, מלבד לענות בסרקסטיות: "אני ב’בסדר החדש’".
מצמצם עיניים / אז האם בכלל היה לנו סנטר? הרי מעולם לא היינו עם ככל העמים. זזנו, הלכנו, באנו, נלחמנו, ובחודשים שלפני אוקטובר המר בכלל היינו כשסע. אבל כל זה היה במאה ההיא לפני שבעה באוקטובר המר. וייקח לנו שנים להבין מה קרה לנו אז ואחרי. ואני אומר את זה ומשפיל עיניים קצת כמו שיונית עושה בחדשות. ובבוקר, כשאני יוצא לקחת עיתון (כן, אני מאלה), אני יוצא בזהירות. מצמצם עיניים כמו קושמרו לעבר הרחובות. "פ-תו-ח”, אני שומע את חנה מרון מקרובים קרובים צוחקת מעולם אחר, והדלת נפתחת לחיים לרגע, ואחר כך נטרקת אחריי, כי איפה החיים כשהנשמה פצועה.
אחר כך אני עושה טוש ומהרהר באלה שלא ראו מים על גופם למעלה מ־50 יום בשבי. כשאני יוצא שוב להוריד את הפח אני מנפנף יד לשלום למכסחי הפחים, נפנוף אמיתי, לא מדומה כמו שהכריחו המנוולים את החטופים לנופף בצאתם מהעיר הנוראית הזאת, עזה.
כפסע / אני יודע שזה היה כפסע בין הזוועות שקרו ובין שנעבור את זה בשלום והכל היה יכול להימנע באותו בוקר. עם קצת תשומת לב והקשבה, פחות היבריס, פחות סמכון מוגזם על טכנולוגיה, זלזול והתנשאות. שם טמון הכל. בכפסע. היה צריך להקשיב רק לקולות ולסימנים. ראיתי השבוע כתבה קורעת לב שעשה מואב ורדי בכאן 11 עם הורי התצפיתניות הקדושות שנהרגו שם. "אמאל'ה, מה זה?" צעקה אחת הבנות שהצטופפו יחד כשצילו של השטן החמאסניק עמד בפתח. אוי ההורים העצובים שרוצים לדעת בצדק מה היה שם, עם שאלת החיים האלה: למה?
הפצוע / אני נוסע לבקר את א’, פצוע קטוע שתי רגליים ששוכב באיכילוב. לא, אני לא יכול להגיד את שמו המלא ודרגתו, אלא רק שהוא בן אדם מקסים ומרגש. בסך הכל בן 23, והוא צחק כל הזמן כשעמדתי ליד מיטתו ואחזתי בידו החבושה. והיה בצחוק שלו משהו כובש גם כשתיאר בפניי את מה שקרה מול המטען ואיך חילצו אותו ואיך אמא שומרת עליו עם האחיות המקסימות שלו. "איך אתה ישן?" אני שואל את א’ (שאלה ששואלים כל הזמן את החטופים שחזרו ואת המחכים להם). "אני לא ישן", הוא אומר ומעלה השערה שמרוב שהורדם כיסה איזה אלף שנות שינה רזרביות שאין בהן כרגע צורך.
אז דווקא פה, אצלו, על פניו, אני רואה את אור הסנטר. שואב כוחות מהבחור המופלא הזה. מהכאב שלו. מהכנות. "מאיפה אתה?" "מרמת־גן". וואלה. "אני יכול לשאול איך הגעת בעצם למלחמה?" "חזרתי מטיול בצפון אמריקה, ולמחרת גויסתי", הוא משיב. כלומר לרגע נפתח אשנב לעולם הגדול ובשנייה הוא נסגר. אז הנה הוא וחבריו דוהרים לכיוון עזה. נכנסים בנחישות. הנה המטען בתוך בית שלא הבחינו בו. הבום, החילוץ.
"אני עוד אלך", הוא מבטיח ואמא מאשרת.
שולחי החיבוק / שדרי ערוצי הטי־וי שולחים לאחרונה חיבוק לכל מי שעובר באולפנים שלהם. האם זה כי הזנחנו את החיבוק בזמן האחרון?
מודה שאישית לא הייתי חבקן גדול אף פעם. "ילדי שואה אינם מחבקים", אמרה לי פעם מומחית אחת. רבים מהם חיים זהירים, חשדניים וספקניים. אבל מאז 7 באוקטובר המר לא הפסקתי לחבק את כל מי שנקרה בדרכי. והמסקנה: לא רק המחובק זקוק לחיבוק, גם המחבק. ליאונרד כהן אומר: "העורב יודע בדיוק איפה לשבת על הספסל הצהוב, הגל בדיוק יודע איפה להישבר".
איפה אורוגוואי? / נהיה קריר לסווט־שירט. מרחוק צובאים מאות אלפי שונאי ישראל, כולל יהודים בני עמנו (שזה מטורף כשלעצמו, התופעה המפחידה הזאת של שנאת ישראל על ידי יהודיה) על פתחי הרחובות באירופה, אמריקה ועוד. "בוא ללונדון לעצרת", ביקשו אותי לפני שבועיים, אבל לא יכולתי לנסוע. "בוא לאורוגוואי, היהודים (אוהבי ישראל) עושים עצרת גדולה ורוצים שתשיר". אלוהים, איפה זה אורוגוואי? שואל את עצמי ולא יכול להינתק מפה. אני מכבד את היהודים שם ובכל מקום, אבל כרגע יודע רק איפה הארץ. הבית על כל הגרסאות שלו. הפנים והשמות והסנטר שמחפש את עצמו.
משפחה / על שינה אין מה לדבר. היא קטועה אצל רבים ולא שרה לנו בלילה שירים. גם הערב נהיה עצבני וחסר מנוחה, והבוקר שואל "מה יילד יום?" אני מקנא באלה שמתנהלים לכאורה בשלווה, נוסעים לחוץ לארץ "להינפש מהמלחמה".
אבל כיוון שאיש לא השאיר לנו פתק של ודאות אילו חיים נכונים לנו מעכשיו, אז משפחה היא מילת סנטר. ההצטופפות בה. הנחמה. או המוזיקה כמובן. וכשבחשיכת הלילה נעים זוגות־זוגות ברחוב שלנו עם כלבים כשהם מחובקים לסנטר האהבה, או כשבערב מישהו מפעיל ת'מיקרו או תנור כדי לעשות איזו עוגה לשבת, זו תזוזה חיובית וחשובה. פעולות קטנות מסיחות דעת מאיפה שהלב הרועד נמצא עכשיו עם החטופים בעזה, עם משפחות החטופים ועם החיילים.
נקודת המשען / ואז, בתוך ההבנה שאנחנו לא יודעים כרגע הרבה על מה נשמע ומה יהיה, לפתע היא ממלמלת משהו במצב רוח "המודי" שתוקף אותה לאחרונה: "אבל מה זה בכלל סנטר?" "אוי, סליחה שלא אמרתי לך בהתחלה", אני משיב. זו מילה באנגלית שמתארת את המרכז הפנימי שלנו. כמו מין עץ פנימי שלא זז ושמחזיק אותנו שפויים, דרוכים ומוכנים לבאות בעולם אכזר באכזריותו, עצוב בעצבותו, חסר בחסרותו.
אחר כך שתי הנשים המבוגרות מתפזרות מהאזכרה של אחותי האהובה נאוה. הן הולכות באיטיות שכאילו מזדהה עם הנשים המבוגרות ששבו מהשבי. וכשאני מחבק את הנכד והנכדה ויוצא איתם אומר לי לפתע הנכד: תישען עליי. ואני מתרגש עד דמעות כי לרגע נדמה שמצאתי אצלו ולו לרגע את נקודת המשען והסנטר שאבד לי. ×
על שינה אין מה לדבר. היא קטועה אצל רבים ולא שרה לנו בלילה שירים. גם הערב נהיה עצבני וחסר מנוחה, והבוקר שואל "מה יילד יום?"
