כשאתם פוגשים ליצן רפואי תמיד תשאלו מה שמו האמיתי כי מסתבר שלליצנים רפואיים יש שמות במה. כך למשל, איריס ליה סופר היא הליצנית הרפואית אוליב אמלה - "אמלה, כמו המשחה המאלחשת", היא צוחקת. סמדר חרפק היא הליצנית הרפואית שמש בת גרב, "ואני רופאת אור", היא ממהרת להסביר, כאילו שאפשר לטעות. ומי שפוצח בניגון מפוחית הוא נמרוד אייזנברג, "כלומר, שמי הוא מקס ואני ליצן רפוי", הוא מראה לי את התג האישי.
כולם בבגדים צבעוניים, עונדים אפים אדומים ומצוידים באביזרים שמחים, והנוכחים בבית הקפה עוצרים כדי לומר מילה טובה, רוצים לגעת ולהידבק באופטימיות שהם מפזרים. אבל שום דבר לא היה אופטימי ביום ראשון בבוקר, יממה אחרי השבת השחורה, כשמקס ושמש עלו על מדי הצחוק שלהם ונפגשו בחניון של בית החולים איכילוב. "החנינו את האופנועים, התנפלנו אחד על השני, התחבקנו ופרצנו בבכי מטורף", משחזרת שמש. "זה היה שחרור הכרחי וראשון", אומר מקס.
שמש: "ואיך שאנחנו נכנסים לבית החולים אומרת לנו המנהלת 'יש לנו פה שני ילדים מבארי. אחד ראה מול העיניים שלו את אבא שלו ואת אחותו התינוקת נרצחים. הוא כאן רק עם חברה של סבתא שלו כי אמא שלו פצועה ומאושפזת בסורוקה. לכו תביאו לו מתנות מחדר המתנות'".
אתם רציניים?
מקס: "ממש ככה. וזה המשיך עם עוד שלושה ילדים, גם הם מבארי, בחדר הסמוך, הם פצועים כי קפצו מהקומה השנייה של הבית שלהם בזמן שכל הבית עולה באש, והם כאן גם כי אין להם בית לחזור אליו".
שמש: "ואותנו הם פוגשים מספר שעות אחרי שהם נלחמו על החיים שלהם בתוך בית שעולה באש ומול מחבלים. אבל איך שהגענו, האמא, שגם חולצה מהבית הבוער, רואה אותנו מרחוק במסדרון ורצה אלינו עם האחות קטנה על הידיים ואומרת: 'סוף־סוף משהו אופטימי', ומתחילה לצלם אותנו. ומכאן כל המתח התפוגג והתחיל גם הומור".
כל כך מהר?
מקס: "במיידי. הקטנה תופסת עלינו פיקוד ואומרת לנו 'תביאו לי צעצועים כי המחבלים הרעים הרסו לי הכל, שרפו את הבית. הלכו לי הרולרבליידס', והיא ממש נותנת לנו פקודות כדי להחזיר לעצמה את השליטה על הסיטואציה, כי הרי הילדים האלה חוו איום מטורף על החיים שלהם ואובדן נוראי של שליטה".
ואיך אתם מגיבים?
"כמו שליצנים רפואיים אמורים להגיב. אנחנו זורמים איתה ואומרים 'מה, שרפו לך את הבית? עכשיו אנחנו מתקשרים למחבלים הנוראים האלה', ועשינו בכאילו שיחה למחבלים. והילדה הזו, בת החמש או שש, מתחילה ביחד איתנו לצחוק ולצעוק על המחבלים ולקלל אותם בטלפון, ובלי לדבר על מה שקרה, אלא תוך כדי משחק, אנחנו עוזרים לה לפרוק את הרגשות שלה. המפגש איתנו צבוע בבגדים הצבעוניים, במפוחית, בצחוק, באף האדום, אבל הוא בעצם נועד להשיב אצלם את האמון, את הביטחון העצמי".
זיכרון של עוצמה
כן, המטרה שלהם היא לא לספר בדיחות, אלא לפרק מוקשים של רגשות, טראומות, פחדים ומשברים שנתקעים בגוף ובנפש של מי שנקלעו למצבים הכי קשים של החיים שלהם. בדרך כלל אלה ילדים חולים במחלות קשות, והפעם אלה ילדי העוטף שפגשו בבתי החולים לאחר השבת השחורה. ילדים שכל תפיסת העולם שלהם והמוגנות שלהם קרסו, כולל הילדים שחזרו מהשבי.
מה הילדים סיפרו לכם על מה שהם עברו?
שמש: "הילדים מבארי סיפרו שכשהמחבלים שרפו להם את הבית הם קפצו מהחלון וברחו ושהם לא יודעים מה יעשו עכשיו. זה היה ממש ביום ראשון, הכל עוד היה אצלם טרי, ולכן פגשנו אצלם גם זיכרון של עוצמה. היה שם ילד שריסק לגמרי את הרגל כשקפץ מהבית הבוער, אבל עצם העובדה שהוא הצליח להמשיך לרוץ ולברוח והוא פה עכשיו עם רגל מרוסקת אבל מספר לנו את זה – ראינו איך הכוח שלו חוזר אליו".
מקס: "אבל זה היה ביום־יומיים הראשונים. כיוון שאנחנו פוגשים את הילדים ליותר מזה, פגשנו גם חרדות, פחד ושבירת אמון. את זה ראינו כשהגענו להיות עם הילדים במלונות, אחרי שעבר קצת זמן והם עיבדו את הדברים והבינו את ריסוק המציאות, את זה שהמבוגרים שהם חשבו שיגנו עליהם לא הצליחו לעזור להם, ויותר מזה – הם לא יכולים לסמוך על מבוגרים כי גם המחבלים היו מבוגרים שטניים שהתעללו בהם. יש לילדים הללו עוד דרך רגשית ארוכה עד שיחזירו אמון במבוגרים".
אבל גם אתם מבוגרים. איך אליכם הם מתחברים?
"כי אנחנו לא מבוגרים רגילים. אנחנו מוזרים, מתלבשים ומתנהגים אחרת, אנחנו זרים חיוביים שהם לטובתם. ואנחנו גם לא באים ממקום שחוקר אותם ושואל שאלות ואומר להם 'אוי ואבוי, מה קרה לכם'. הם נפתחים אלינו בעזרת משחק. פגשנו בסורוקה, ואחרי כמה שבועות במלון בים המלח, ילדה שהייתה נעולה שעות בממ"ד בבארי עם כל המשפחה. את האמא והאח רצחו לה מול העיניים, את האבא פצעו קשה מאוד, הוא איבד רגל, אבל הצליח להדריך אותה איך לעשות לו חוסם עורקים ובכך היא הצילה לו את החיים", אומר מקס ולרגע אני מרגישה שהוא מספר לי על סרט אימה שצפה בו. אבל לא, כולנו עדיין חיים בסרט הזה.
ואת כל זה היא מספרת לכם?
שמש: "כן. יש ילדים שלא מפסיקים לדבר. הם צריכים להוציא ואיתנו זה הכי נוח להם. היא למשל סיפרה לנו שהיא מאוד אוהבת לאפות אבל שכל כלי האפייה שלה נשרפו ואין לה כלום. אבל באותה הנשימה סיפרה שבקערות האפייה שהיא כל כך אוהבת הם השתמשו כדי לעשות את הצרכים בממ"ד ואיך הם תיכננו להגן על עצמם באמצעות כלי האפייה שלה. עשינו מזה הצגה שלמה. לעומת זאת, יש ילדים שישר רואים להם את הטראומה על העיניים".
מקס: "יש ילד שלא הוריד את העיניים מהטאבלט שהוא שיחק בו. הוא דיבר איתנו, אבל רק על המשחק מלחמה שהוא משחק ולא על מה שקרה בבארי. הילד החזיק אותנו במרחק מסוים, ועצם זה שנתנו למרחק הזה להתקיים ולא ניסינו להכריח אותו לדבר – גרם לו להיפתח".
שמש: "כי אז אחרי כמה ימים פתאום שמענו שהוא אומר למישהי בחדר, קרובת משפחה: 'את יודעת מה קרה, את יודעת שאבא שלי נרצח', ואנחנו רואים איך הוא מתחיל לעבד את הדברים".
מקס: "התבגרות ביום אחד. זה מה שהילדים האלה עברו".
בלון בצורת חרב
אוליב, שעד כה לא התערבה יותר מדי בשיחה, היא הליצנית שפגשה את הילדים שחזרו מהשבי, שעד לפני כמה שעות היו זרוקים במנהרות חשוכות ולכודים בידיהם של טרוריסטים מאיימים. את ההבנה איך לגשת אליהם היא גזרה מתוך הניסיון שלה כליצנית רפואית בעבודה עם ילדים בטראומה.
"אני מתקשרת איתם אחרת ויוצאים מהם דברים אחרים. אני למשל אשלוף את הבלון ואעשה ממנו צורה של חרב כי אני רואה שהילד שחזר מהשבי צריך להוציא אגרסיות ורגשות. אז במקום לדבר, נעשה מלחמה מטורפת עם חרבות בצורת בלונים וזה נותן לו מפלט. אני עוזרת לו בכך שאני מאפשרת לו לנקות את הפצע בלי לחפור בו", מספרת אוליב.
הליצנים הרפואיים, הם מסבירים, לא שואלים שאלות. לא מעניין אותם במה הילד חולה, מה המצב שלו, הם באים נקיים כדי לא להעמיס על הקשר פרשנות שהילד אולי לא רוצה בה כי הוא מספר לעצמו סיפור אחר מהמבוגרים שסביבו.
ואיזה סיפור ראית שמספרים לעצמם הילדים שחזרו מהשבי?
"יצא שכאשר הגעתי למחלקת השבים הם כולם ישבו ביחד, מגיל שלוש עד גיל 13, והם בחנו אותי בעיניים שלהם. ברגע שראיתי שהם מחייכים לאט־לאט חיוך, התחלתי להתקדם בעבודה איתם. הם הזמינו אותי לחדרים שלהם, ומה שהיה לי חשוב במסגרת החזרת השליטה זה שהם יידעו שאני לא עושה שום דבר בלי רשות שלהם".
שמש: "אני אף פעם לא נכנסת לילד עם המידע שאני יודעת עליו, אני לא מדברת איתו על 'המצב', וגם לילדים שפגשנו מבארי לא באתי ואמרתי 'אני יודעת שאמא שלך נרצחה ושאחותך נחטפה'. גם המבוגרים מאוד היו צריכים אותנו בימים הראשונים בתוך הסיטואציה. גם האמא איבדה את בעלה ואת העזר כנגדה, והיה חשוב לה להגיד לנו את הדברים האלה כשהיא מראה לי את הרסיסים מהגב של הילד".
ומה את עושה?
"אני לא אומרת לילד 'אוי ואבוי, זה נורא', אלא אומרת לו 'או מיי גאד, כל זה יצא ממך עכשיו? אני לא מאמינה, תראו מה זה', וראיתי שזה הרבה יותר נוח לו ושהעובדה שהגבתי ככה איפשרה לו להתקרב אליי כי זה מה שהוא היה צריך, את המרחק הזה, ושלא אעשה מזה דרמה".
וגם לאמהות זה התאים.
אוליב: "הייתה סיטואציה שהיה צחוק גדול בחדר של השבים, ואני לא האמנתי, כי איזה קטע שפתאום יש פה צחוק, שאנשים שעברו חוויה כזו יכולים לאפשר לעצמם לצחוק. ואז גם אמא של אחד השבים שבעצמה הייתה בשבי אומרת לי 'מאיפה נָחַתְּ עליי את, משמיים. מתי את באה שוב'. היה כאן איזה משהו שצמא לרגע שפוי, לא להתעסק במה שהיה, אלא להיות כאן ועכשיו".
שמש: "כשליצן פוגש ילד בטראומה, יש לו כמה מטרות. הראשונה, למצוא את הניצוץ הילדי ולהפוך אותו למדורה, השנייה, להזכיר לילד להיות ילד וכאמור להחזיר לו את השליטה במקום שבו היא נלקחה ממנו. וכל זה מוביל בסוף את הילד לבטא גם בלי מילים, אלא במשחק, בהשתובבות, את מה שעבר עליו".
אסונות מסביב לעולם
ולא רק הילדים מרשים לעצמם להתפרק במחיצתם אלא גם המבוגרים, כאמור. כך למשל, באחת הפעמים בבית החולים הם נכנסו לחדר ופתאום זיהו בו את ההורים של החטופה נועה ארגמני וניגנו להם במפוחית. אוליב: "ואז האבא המקסים של נועה אומר 'הגיעו לפה מלא מבקרים והפציצו אותנו בעוגות ומתוקים, כשאתם חוזרים למחלקת הילדים קחו את הכל איתכם'. ואז אני אומרת לו 'אגיד לילדים שנועה שלחה להם את העוגות'. והוא צוחק: 'כן, נועה שלחה להם', וגם בלב שלו נגענו".
שמש: "גם החיילים הפצועים וההורים שלהם, כשנכנסנו לחדר ראית איך הם רצו רגע להניח את הראש הנפשי שלהם על הכתפיים שלנו. אני כל הזמן חושבת שאם אני הייתי צריכה לעבור את זה לא הייתי מחזיקה מעמד. ואם כליצנים רפואיים אנחנו תמיד רואים את הכוח של הילדים במצבים קשים, אז פה זה קיצוני. לילדים האלה שפגשנו יש יכולת רגשית לעשות סוויץ' ולבטא את מגוון הרגשות, וגם להתעלם באופן מסוים מהקושי כדי להישאר ילדים".
ואת הצורך הזה של הנפגעים לברוח מהאסון הם מכירים לא רק מבארי וכפר עזה, אלא גם מאזורי אסון שהם מגיעים אליהם בעולם, כחלק ממשלחות ההצלה הישראליות. שמש, אוליב, מקס וחבריהם היו בנפאל ב־2015 אחרי רעידת האדמה, פעלו בגבולות אוקראינה בעיצומה של המלחמה וטיפלו בפליטים סורים שהגיעו לגרמניה.
מקס: "בגבולות אוקראינה פגשנו פליטים, זרם אדיר של ילדים שהגיעו עם האמהות בעצב גדול כי האבות נשארו להילחם, וזה קורע לב לראות אותם מפורקים מעצב, מתגעגעים לאבא, ופתאום הם קופצים עליי. לקח לי זמן להבין שאני כמו איזו דמות אב שחסרה להם, וזה היה כל כך חזק".
שמש: "אבל זה היה אסונות של אחרים. עכשיו בישראל זה אחרת. אז כן, גם אנחנו צריכים מישהו שיתמוך בנו ויש לנו טיפולים פסיכולוגיים כדי להתחזק. אנחנו חייבים, כי גם אנחנו בשוק ובטראומה".
אוליב: "ולפעמים הילדים הם שעוזרים לנו. הילדים הישראלים שחזרו בשבוע שעבר מהשבי, הרגשתי שאיך שהם ראו אותי, הם חזרו להיות ילדים והרשו לעצמם להשתטות, וזה הקל גם עליי". •
