חודשיים מחוץ לבית. אין יותר מדי מה לומר, זה קשה מאוד. הכל התהפך. "תחזירו לי את החיים שהיו לי פעם", יגיד לכם כל מפונה שנשאר בחיים, ששרד את הטבח, כשתפגשו אותו או אותה. לפעמים אני תוהה עם עצמי מה יש בכלל להתלונן? אני בחיים, הילדים בחיים. תגיד תודה ותשתוק. אז אני באמת שותק, ומחבק עוד משפחה וחברים שאיבדו קרובים.
הצער והכאב מורגשים בכל מקום. במלונות ובבתי הארחה יושבים המפונים מהעוטף ומסגלים לעצמם חיים חדשים. הילדים כבר הולכים לבתי הספר המאולתרים. זה בסדר, הם לומדים קצת, טועמים קצת שגרה. לפחות הם עם החברים שלהם. כולנו יודעים שזה לא הדבר האמיתי. בחדרים הקטנים די צפוף. בונים ארונות מפלסטיק, ועוד ארון ועוד ארון. כולם נהיו מומחים לבניית ארונות לבגדים. ואז החורף הגיע. ובגדי החורף נמצאים בבית ההוא, שהיה עד לא מזמן. משפחות שנסעו לבתים להביא ציוד מספרות על תחושת זרות בשילוב געגועים כשהם נכנסו ליישוב או לעיר - ומיד יצאו כי אסור להישאר שם זמן רב. כולם חולמים לחזור הביתה, אבל באותו חלום גם עולה הפחד. לאיזה מציאות נחזור? ובכלל, יש בית לחזור אליו?
המפונים יושבים יחד בערבים ומדברים על המצב. הדיווחים על הלחימה בעומק הרצועה מעודדים מצד אחד, ומצד שני קורעים את הלב על אובדן החיים של החיילים הגיבורים. הם שם עושים את העבודה כדי שאנחנו נוכל לחזור, מתישהו, הביתה.
בימים האחרונים אני שומע את אנשי הצבא, מהרמטכ"ל ועד הקצונה הזוטרה יותר, מתחילים לדבר אלינו, תושבי עוטף, על היום של אחרי המלחמה. בין השורות והדרגות אני שומע מסרים, שילכו ויתגברו, שתכליתם להבטיח לנו ביטחון ותחושת ביטחון כדי שנחזור הביתה. ומי לא רוצה לחזור הביתה?
אבל אני גם שומע את החשש שלהם - מהיום שבו יוכרז על סוף המלחמה, אבל תושבי העוטף (וגם תושבי הצפון כמובן) יגידו: לא תודה, לא חוזרים. זה לא דמיוני. זה יקרה. השאלה היא מה יהיו המספרים, כמה יהיה הפחת. השבר הוא גדול, התיקון יימשך שנים, אבל זה הצבא שלנו. הצבא זה אנחנו, והוא מורכב מאיתנו ואת התיקון כנראה נצטרך לעשות יחד כי אין לו תחליף.
ברור לכולם שזה ייגמר בקרוב. היה מפץ גדול, ועכשיו מתחילה הבריאה מחדש. בריאת העוטף. זה מתחיל בקטן. אחרי הגשם שירד בשבועות האחרונים נבט העשב הירוק במרחבים הפתוחים והיפים של העוטף. עוד מעט יאדימו הכלניות שיהיו השנה עצובות במיוחד. אחר כך יגיע האדם, אנחנו התושבים, ונידרש לבנות את עצמנו מחדש, פיזית ומנטלית. גלגל החיים, הטבע והאדם, יד ביד.
אני שומע את החשש של אנשי הצבא, מהיום שבו יוכרז על סוף המלחמה אבל תושבי העוטף, וגם תושבי הצפון, יגידו: לא תודה, לא חוזרים. זה לא דמיוני. זה יקרה