זו פרשה שכל פרטיה מרתיחים את הדם, כל פרט ופרט. אין פרט אחד בסיפור מותו של יובל קסטלמן ז"ל שמותיר אותך אדיש או גורם לך למלמל כלאחר יד "אלו החיים".
המנחמים נכנסים בזה אחר זה לבית המשפחה האבלה בטבעון ומתקשים להיישיר מבט בעיניו של האב משה. זה בית אבן בתחילתו של רחוב קטן עם חצר נעימה מטופחת שמלאה עכשיו שולחנות, סביבם יושבים החברים וקרובי המשפחה ולא מבינים איך יכול להיות שהוא מת ככה. איך זה שיובל עשה הכל כדי להצטיין, כדי להוציא מעצמו את המקסימום, התאמן יום אחר יום בריצה למרות האסתמה כדי להתגייס לשירות קרבי ואחר כך למשטרה, איך הצטיין בעבודתו כשוטר סיור בחיפה וגם בלימודי המשפטים ובעבודתו כעורך דין בנציבות שירות המדינה. בכל תחנה בחייו התבלט ברצינותו, באמביציה שלו להצליח, בסטנדרטים הבלתי מתפשרים שהציב קודם כל לעצמו.
הכל הוא עשה נכון, גם באותו בוקר מר ונמהר של יום חמישי שעבר, שבו נורה למוות. במקרה הוא עבר ברכבו כשיצאו שני המחבלים ממכוניתם ופתחו באש לעבר האנשים שעמדו בתחנת האוטובוס ביציאה מירושלים. הוא בדיוק נסע בנתיב ממול בדרכו לעבודתו. היה יכול ללחוץ על דוושת הגז ולמלט עצמו מהמקום. להיכנס אחר כך לאתרי החדשות ולראות מה בדיוק אירע שם. אבל זה לא היה יובל. הוא היה האחרון לברוח, להתרחק מהסכנה.
אחיו שקד נזכר עכשיו בשיחה שהייתה להם באחת השבתות, זמן קצר לפני המלחמה. זה היה בבית המשפחה בטבעון, שקד הגיע מירושלים ויובל ממבשרת ציון. שקד התחיל לחשוב על הוצאת רישיון לנשק ורצה להתייעץ עם אחיו הגדול. "ניהלנו שיחה על מה אתה אמור לעשות עם הנשק", הוא מספר, "האם אתה אמור לשאת אותו איתך תמיד או להשאיר אותו בבית. להחזיק אותו להגנה עצמית או כדי שתוכל להגן על סביבתך, למשל כשאתה נקלע לפיגוע. איך אתה אמור בכלל להגיב במקרה כזה. באמת התלבטתי בסוגיות האלו. ויובל, שהיה מאלה שמסתובבים עם האקדח האישי תמיד, לא מאלה ששמים אותו בכספת, אמר ללא היסוס: 'אם אני נקלע לאירוע אני מגיב מיד, בשביל זה יש לי נשק'. לא היה לו שום ספק ולו הקטן ביותר. להסתער מול הסכנה זה היה לגמרי הוא".
אז יובל עצר מיד את רכבו והסתער. שני המחבלים כבר הספיקו לרצוח את הרב אלימלך וסרמן, חנה איפרגן וליביה דיקמן ז"ל ולפצוע אזרחים רבים, ורצו חזרה לרכבם כדי להימלט מהמקום. מושיקו הרוש, שהיה גם הוא בדרכו לעבודה, סיפר אחר כך לכתב ערוץ 13 יוסי לוי: "הבן אדם שהיה ברכב לפניי (יובל קסטלמן – ע"ש) היה הראשון לחתור למגע. הוא אמר לי לברוח, ככה, עם היד, אז אני סובבתי את האוטו נגד כיוון התנועה. הוא היה הראשון להוציא נשק והוא פשוט רץ לכיוון התופת וזהו, הוא גיבור אמיתי".
יובל ירה בשני המחבלים ופגע בהם ולפתע החל ירי לכיוונו. שני חיילים שהיו במקום, אביעד פריג'ה, מילואימניק תושב המאחז אחיה שבעמק שילה, ורועי אייזנבך, מילואימניק תושב עפרה, צימצמו טווח לעבר המחבלים תוך כדי ירי. בשלב מסוים נראה היה שהמחבלים ברכב נפגעו ואייזנבך חדל מירי. קסטלמן, שהבחין בהם ושמע את הירי, פנה לאחור כדי להתרחק. את הרגע הזה תפס עד ראייה שהחל לצלם את האירוע מחלון ביתו. רואים בו את קסטלמן כשהוא יושב/שוכב על הכביש. עוד קודם לכן הוריד את הז'קט שלבש כדי להראות שאין עליו מטען. הוא זרק את אקדחו ושלף את ארנקו להוכיח שהוא ישראלי. בסרטון רואים שהוא מרים את ידיו, ממש מתחנן על חייו. בתמונה אחרת רואים שפריג'ה הוא החייל שעומד הכי קרוב אליו.
קסטלמן עשה הכל כדי להסיר כל חשד כלפיו, "לזכות" את עצמו, בשפה המקצועית. ועדיין, הוא נורה כמה פעמים כשידיו מורמות בכניעה למעלה. זה סרטון קשה לצפייה, ממש שורף את הלב. לא רק כי מדובר בתיעוד של הוצאה להורג. כל הוצאה להורג היא דבר נורא. פה מדובר באדם חף מפשע, שסיכן את חייו כדי לעצור המשך של פגיעה בחפים מפשע. בגיבור. צריך לומר זאת שוב ושוב ושוב: לא מירי המחבלים הוא נהרג אלא מירי של חייל, כשידיו מונפות למעלה בכניעה ואקדחו רחוק ממנו.
בין גאולת ציון לחוות יתדות
פריג'ה לא ידע במי הוא יורה. לדבריו, חשב שזהו מחבל. שעות אחרי הפיגוע התקשר אליו ינון מגל מערוץ 14 וראיין אותו מבלי שפריג'ה הבין שהוא מרואיין. "אומרים שאתה גיבור", פתח מגל את השיחה. "אני יודע", ענה פריג'ה, "זה הרבה מזל, הייתי בזמן הנכון במקום הנכון, כל חיילי צה"ל מתים לעשות איקס". הוא דיבר בלי פילטרים, בלי מעצורים, נחזור לשיחה הזו אחר כך.
בן 25, נשוי למרים נביאה, שדכנית במקצועה, מראהו כשל נער גבעות, כיפת צמר גדולה ופאות מסולסלות. הוא מוכר כפעיל נלהב במאחזים ובחוות חקלאיות בשומרון ובנימין, בין היתר במאחז גאולת ציון שפונה עשרות פעמים ובחוות יתדות שמתחת לחוות גלעד. זה הרקע שבו צמח.
את שירותו הסדיר עשה ביחידת "סְפָר המדבר" שבה משרתים נערי גבעות מהמאחזים ומחוות הרועים, חלקם עם היסטוריה של אלימות ותיקים במשטרה. זו יחידת גששים המורכבת מיהודים בלבד שהוקמה ב־2017 ופועלת תחת חטיבת הבקעה והעמקים בגבול ירדן כדי למנוע הברחות נשק. חיילי היחידה נעים בג'יפים פתוחים עם עבירות שטח גבוהה ואין רועה צאן פלסטיני בבקעה ובשולי מדבר יהודה שלא נתקל בהם.
מקור ביטחוני ששירת בפיקוד המרכז אומר שמדובר בנערי גבעות שהשב"כ אישר לגייס, "כלומר שרמת המסוכנות שלהם היא כזו שמאפשרת את גיוסם. בפרקטיקה לקחו את נוער הגבעות ונתנו להם נשק ומדים. יש פה כוונה טובה, אבל בסוף הם גורמים המון כאב ראש לצבא".
פעיל ישראלי באחד מארגוני זכויות האדם הפועלים בשטחים אומר שהוא לא ממליץ לאף אחד להיתקל בחיילי ספר המדבר, לא לישראלים ובטח לא לפלסטינים. "הם מגיעים למאהלים של בדואים ועושים מה שבא להם. הופכים רכוש, בועטים, מכים באגרופים, מאוד אלימים. יום אחד הם חיילים ויום למחרת הם נערי גבעות. זו אשכרה מיליציה של הגבעות. החיילים ביחידה הזו מבצעים פשיטות על קהילות רועים באמצע הלילה כשהם רעולי פנים כדי להעיף אותם מהשטח. מטילים עליהם אימה ופחד".
חשוב לציין כי מדובר ביחידה של כמה עשרות חיילים, ולא כולם לוקחים חלק במעשים אלימים המנוגדים לחוק. אנשי היחידה השתתפו במצוד אחר המחבלים שנמלטו מכלא גלבוע בערב ראש השנה 2021, אבל ההצלחה המבצעית הראשונה שלה הגיעה שמונה חודשים אחר כך. הם היו אלה שהובילו את השב"כ והצבא למקום המחבוא של שני המחבלים שביצעו את הטבח באלעד במוצאי יום העצמאות 2022. ארבעה מתושבי העיר נרצחו בפיגוע ההוא, שני המחבלים נמלטו מהמקום ונתפסו כעבור יומיים וחצי ביער נחשונים לאחר שלוחמי ספר המדבר עלו על עקבותיהם.
אלא שבזירת הפעילות העיקרית של היחידה – באזור גבול ירדן ובשיפולי הבקעה – היא מעורבת בלא מעט תקריות המנוגדות לפקודות הצבא. חמישה ימים לאחר פרוץ המלחמה פעלו חיילים מספר המדבר נגד קהילת רועים מהכפר ואדי א־סיק בבקעה. הם הכו והפשיטו פלסטינים, צילמו אותם כפותים בתחתונים, ולפי העדויות השתינו עליהם וכיבו עליהם סיגריות בוערות. לאירוע הזה היו עדים ישראלים מארגון "תורת צדק", בהם הרב אריק אשרמן. אשרמן טוען כי במקום נכחו גם מתנחלים אזרחים וגם חיילים מספר המדבר. "אבל קשה להבדיל ביניהם", הוא אומר, "הם מתערבבים זה בזה, כולם חמושים. הם איימו על פעילים שלנו שיהרגו אותם, לחלקם הם נתנו מכות. הגשנו תלונה במשטרה, אבל עד כה לא נעשה דבר".
בעקבות האירוע הדיח צה"ל קצין מהיחידה ונפתחה חקירת מצ"ח. זה מצטרף לשורה ארוכה של תקריות שבהן היו מעורבים חיילי היחידה, חלקן הגדול מתועד. רק חודשיים קודם לכן, באוגוסט השנה, תועד חייל של ספר המדבר מבצע חיפוש לא חוקי ברכב של פלסטיני עם מתנחל מאחת החוות בבקעה. בסרטון נראה החייל כשהוא חמוש ובידו אלת עץ גדולה מחפש ברכב כשהמתנחל מאבטח אותו ומאיים בנשקו על הפלסטינים. בשלב מאוחר יותר תועד המתנחל חונק את אחד הפלסטינים, שהתקומם על העיכוב והחיפוש. תגובת הצבא הייתה לקונית: "התקיים תחקיר בעקבות האירוע ולאחריו הובהרו לבעל החווה סמכויותיו ביחס לשימוש בנשק והתנהלות במרחב. באשר לחייל שהשתתף באירוע נערכה עימו שיחה פיקודית על ידי מפקדיו ובה הובהר לו כיצד מצופה ממנו להתנהג".
מול הים של עזה
היחידה לא הוקפצה לדרום עם פרוץ המלחמה. אשתו של פריג'ה, מרים נביאה, סיפרה ביום הפיגוע לאתר סרוגים כי בעלה "הפך עולמות" כדי להתגייס ולבסוף קיבל תפקיד של נהג מבצעי באחת מיחידות המילואים שפועלות בעזה. במסגרת תפקידו הוא נכנס לעזה בלילה כדי להביא אספקה ולחלץ פצועים מהשטח. היא העבירה לאתר תמונה שלו מתוך הרצועה: קסדה, וסט, ברכיות, נשק עם מחסנית בהכנס, עומד על תל עפר, מאחוריו הים של עזה.
מרים נביאה קבלה על יחס המדינה ליחידה שבה שירת בעלה: "זוהי יחידה מיוחדת של גששים, אנשי שטח מעולים דוברי ערבית. לא סומכים עליהם כי הם מהחוות, לא נותנים להם הרבה משימות. אביעד עשה הכל כדי להראות לצבא שיוצאים משם חיילים מדהימים שמוכנים למות למען המדינה. הצבא רואה אותם כאנשי הגבעות, אנשי החוות. לא מבינים שיש להם יתרון של אנשי שטח. בדרך כלל בשבוע שטח כל החיילים מתלוננים, ואילו הם חיים את השטח כל השנה. יש להם כישרונות של סיירת מטכ"ל ומעלה. ויש להם נשמה של מסירות נפש למען עם ישראל".
בסיס היחידה נמצא במצוקי דרגות שבמדבר יהודה. את הטירונות הם עושים עם גדוד נצח יהודה, וקצין לשעבר בגדוד מתלונן שנוטים להתבלבל בין שתי היחידות: "הקשר היחיד בין היחידות זו הטירונות", הוא אומר, "כל הזמן מתייגים את נצח יהודה כנוער גבעות וזה לא נכון. נוער גבעות זה ספר המדבר".
כשבאנו ביום שלישי בבוקר למאחזים בעמק שילה, איש כמעט לא רצה לדבר איתנו, מלבד שני בחורים צעירים שמסקו כרם זיתים של משק אחיה. אחד מהם, לביא ישורון, נער בן 17 המתנדב בחוות עמק שילה, אמר שזו ה־יחידה, בה"א הידיעה. "בזכות היחידה הזו החבר'ה של הגבעות מתגייסים. מי שהקים אותה זה בחור מאצלנו, מהגבעות. זה חבר'ה שלא בהכרח רוצים להתגייס, שחיים מחוץ למערכת, ובתכלס אין עליהם. הם לא מתבכיינים. חיות שטח".
באחיה הפנו אותנו לדובר המאחז. מקימת חוות יתדות, טליה ליבי, הסכימה רק לומר שפריג'ה התנדב אצלם. אחרי הפיגוע בחמישי שעבר הוא המשיך כמתוכנן לדרום. באותו ערב התקשר אליו מגל. "עשיתם וידוא הריגה?" שאל בסוף השיחה. "כן, ירינו עד שהם נפלו", אמר פריג'ה, ומגל נפרד ממנו: "טוב, יישר כוח גדול, ברוך תהיה, תודה על מה שאתה עושה למען עם ישראל ומה שעשית", ואז פנה לקהל באולפן בחיוך גדול, "טוב גיבור, מגיע לו כפיים!"
למיון בשערי צדק הגיע קסטלמן כשהוא מוגדר פצוע קשה מאוד. הוא ספג פגיעות בפיו, בחזהו ובבטנו והוכנס מיד לחדר הניתוח בניסיון לעצור את הדימום. אביו משה חשב בכלל שהוא אמור לנסוע באותו היום לפתח־תקווה, שם עשה מילואים מתחילת המלחמה במסגרת פיקוד העורף. "יובל לא עידכן אותי שבסוף הוא לא נוסע למילואים אלא הולך לעבודה במשרד בירושלים", אומר האב. "רק ברבע לחמש לפנות ערב התקשר אליי שוטר מימ"ר ירושלים ועידכן אותי שהחפצים שלו נמצאים במשטרה. הוא לא ידע לומר לי שום דבר מעבר לזה, לא איפה הוא ולא מה מצבו. ההלם היה מוחלט. עד אז לא היה לי שום מושג ירוק שהוא היה מעורב בפיגוע".
האב התקשר מיד לשקד, שהיה ביחידת המילואים שלו במרכז הארץ. "טסתי לירושלים, בדרך חברים עשו כמה טלפונים והתברר שהוא בשערי צדק", מספר שקד. "כשהגעתי מצבו היה קריטי והוא בדיוק הוכנס לניתוח נוסף. התברר שמיד שהגיע בבוקר הוא הוכנס לניתוח שנמשך שעות ארוכות, עד כמעט חמש. אני זוכר את המספרים שנזרקו לחלל האוויר: 'שני חדרי ניתוח, שישה צוותים כירורגיים, 30 מנות דם'. לא נתנו לי לראות אותו כי הוא הוכנס שוב לניתוח בניסיון נוסף לעצור את הדימום המסיבי. בינתיים ההורים הגיעו ורופא יצא והסביר שהמצב קריטי ושהם נלחמים על חייו. אחרי עשר דקות הוא יצא שוב ואמר שהם מנסים לעצור את הדימומים, שכרגע זה נראה יציב אבל הוא לא יכול להגיד שהוא אופטימי. חשבנו שהוא נפגע בפיגוע מירי המחבלים. אף אחד לא בא לדבר איתנו, לא ידענו מכלום. רק שעות אחר כך, מאוחר בערב, איכשהו שמעתי או קראתי שאולי הוא נפצע מירי דו"צ (דו־צדדי).
"בעשר בלילה יצא אלינו רופא בכיר ואמר שהם ניסו לעשות כל מה שהם יכולים אבל הדימום מסיבי והם לא מצליחים לעצור אותו ואין להם יותר מה לעשות. זה שוק שקשה לתאר במילים. נכנסנו אליו לחדר, הוא היה מורדם ומונשם, בינתיים הגיעו כל האחים והאחיות שלנו, אנחנו שישה יחד איתו, עמדנו סביב המיטה שלו וראינו את המדדים יורדים לאט־לאט, עד שכולם הגיעו לאפס. לחץ הדם, החמצן בדם, הדופק, כולם ירדו לאפס. והסצנה הבאה שאני זוכר היא שאני עומד במסדרון, אולי חצי שעה אחרי שהוכרז מותו של אחי, ואני נכנס לטוויטר ופתאום קופץ לי הסרטון. אני במסדרון של טיפול נמרץ, עוד לא מעכל כלום, ואני רואה אותו על הברכיים כשידיו למעלה וחייל יורה בו. ובת הזוג שלי מורן עמדה לידי ואני אומר לה 'זה לא דו"צ, זו הוצאה להורג' ואני מרגיש נורא, הלב שלי פועם בחוזקה, החזקתי את עצמי לא לשבור שם משהו.
"שתבין, מאז 7 לאוקטובר הקפדתי לא לראות אף סרטון זוועה כדי לשמור על הנפש שלי, ולצערי את הסרטון הזה ראיתי עשרות פעמים שוב ושוב, לנסות למצוא איזשהו רמז למה קרה. ישבתי בדיון הארכת המעצר ביום שני, ואחד הסנגורים אמר שהוא מאמין שמרשו לא ירה ביובל כשהיה עם הידיים מורמות. חזרתי הביתה והרצתי את הסרטון שוב ושוב עם סאונד כדי לשמוע את הירי, ואין ספק בכלל שהוא ירה בו כשידיו למעלה. הוא חשוד בהמתה בקלות דעת. ניגשתי לנציג הפרקליטות הצבאית כדי לשאול אותו למה הוא לא חשוד ברצח, הוא רצח את אחי, ירה בו כשידיו למעלה. 'אין לזה תקדים', הוא אמר לי, ועניתי לו: 'אז תעשו מזה תקדים, זה התקדים'".
מה הוא ענה לך?
"הוא לא ענה".
הרוח שנושבת מלמעלה
פריג'ה שוחרר ביום שלישי למעצר בית במקביל להמשך החקירה במצ"ח. עו"ד עמית שלף, חברו של קסטלמן עוד מימי השירות הסדיר, מספר שהוא היה חבר מושלם. "לא הכרתי מימיי אדם יותר ערכי וטוב יותר ממנו". שלף, שמייצג את המשפחה, מבטיח להמשיך לעקוב אחר החקירה. "הסיפור הזה טופל בצורה שערורייתית מההתחלה", הוא אומר, "לא בוצעה נתיחה לאחר המוות והחייל היורה נחקר בפעם הראשונה רק בשבת בבוקר, אחרי שהתהלך חופשי במשך יומיים ויכול היה לשבש את החקירה".
חבר הכנסת לשעבר אלוף (מיל') יאיר גולן אומר שהמקרה הזה צריך להדליק נורת אזהרה. "אסור שנלך מקיצוניות לקיצוניות, לבוא ולומר שלא צריך לגייס נערי גבעות באופן גורף. חוויה צבאית יכולה להיות חוויה מתקנת. הבעיה היא לא ביחידה כזו או ביחידה אחרת. הבעיה היא ברוח שנושבת במקומות האלו. כשאנשי ציבור מהימין הקיצוני־לאומני מטיפים פעם אחר פעם שדינו של האויב הוא רק מוות וצריך להרוג בלי שום שיקולים של יפי נפש שמאלנים שלא מבינים את המציאות, אז הרגש שמפעם בחלק מהאנשים הוא נקמה. יובל קסטלמן שילם בחייו כי מישהו שתל בראשו של הפרחח שירה בו את הרעיון הנפסד, הלא יהודי, שאויב צריך להרוג גם אם הוא מרים ידיים. שלא תהיה טעות, אני לא איש רך לבב, הייתי בסיטואציות קרביות קצת יותר מהפרחח הזה. אויב שמרים ידיים לוקחים בשבי. משתלטים עליו ועוצרים אותו. קל מאוד לבוא רק אליו בטענות, להטיל את כל כובד האשמה עליו. אבל האשמה פה היא הרבה יותר רחבה, היא אשמת כל אותם אלה שיצרו פה תרבות של לאומנות קיצונית, אלימה ונפשעת, תרבות שליבה גס בחיי אנוש, כזו שמוציאה להורג את בני עמם שלהם. לא סתם בני עמם, אלא את הגיבור האמיתי ששם קץ לפיגוע הרצחני הזה, הגיבור שהרים ידיו כדי שלא יירו בו".
השבוע פורסם בכאן 11 כי צה"ל שוקל לסגור את יחידת ספר המדבר. וכאילו המקרה הטרגי הזה לא הספיק, חזר ואמר השבוע השר עמיחי אליהו מעוצמה יהודית כי הוא "קורא לחיילים לבצע וידוא הריגה במחבלים". דובר צה"ל הוציא הודעה מיוחדת ולפיה "כשמישהו מרים ידיים לא יורים בו", וגם הרמטכ"ל רב־אלוף הרצי הלוי התייחס לאירוע הריגתו של קסטלמן ואמר "יש להקפיד על כללי הבסיס ההכרחיים, אנחנו לא יורים במי שמרים ידיים", אבל את אליהו זה לא מעניין.
ושקד, אחיו של יובל, מבקש להציב גם הוא תמרור אזהרה גדול: "צריכה להיות אמירה ברורה ברמת ההנהגה על טוהר הנשק. לומר בצורה ברורה שלא יורים על מי שעושה הכל כדי להסיר ממנו כל חשד, בטח כשהוא מרים ידיים. יובל ביצע את כל הפעולות הנדרשות, הוא היה צריך להיות פה איתנו וכנראה לא היה מספר לאף אחד שהוא זה שחיסל את שני המחבלים. הוא היה נכנס לאוטו ונוסע לעבודה כאילו כלום לא קרה. אם תישאר באוויר ההרגשה שמה שקרה ליובל יכול לקרות שוב, אף אחד לא ייצא מהרכב שלו בפעם הבאה כדי להציל חיים. אנשים יגידו לעצמם: 'למה לי להיות גיבור?'"¿
