בשחמט האזורי, ייתכן שסינוואר רואה חמישה מהלכים קדימה. ישראל פחות. ולא שיש צורך להיות בוגר אקדמיה לאסטרטגיה כדי להביט על מה שמתפתח. ישראל נכשלה עד 7 באוקטובר. היא מתעקשת להמשיך ולהיכשל. הרי היה ברור שבעקבות טבח השבת השחורה ישראל תגיב בעוצמה אדירה. עיי החורבות בעיר עזה החלישו את חמאס, אבל ברור שהמראות הקשים עוררו את הקריאה ל"הפסקת אש עכשיו". בהתחלה אלה היו בעיקר מפגינים אנטי־ישראלים. ככל שחולפים הימים הקריאות הולכות ומתרחבות. מה שדרשה חברת הקונגרס רשידה טליב במערכה הראשונה, דורשת הקהילה הבינלאומית במערכה השנייה וגם הממשל האמריקאי במערכה השלישית. האם ייתכן שסינוואר ידע את זה וישראל לא? ישראל בוודאי הייתה יכולה לדעת את זה, אבל בחרה להתעלם.
האם יכול להיות שראשי הממשל האמריקאי לא יודעים על מה הם מדברים? הם ידידים. ישראל לא יכולה בלי הסיוע האמריקאי. יש ערכים משותפים ואינטרסים משותפים. בהרבה מאוד עניינים הם צודקים. אבל אנחנו ברגעים קריטיים. והאמריקאים טועים. כדאי לשים לב למצעד ההתבטאויות של ראשי הממשל בימים האחרונים:
נתחיל דווקא עם מזכיר ההגנה, לויד אוסטין, שאמר לפני שבוע: "כמו חמאס, גם דאעש היה בתוך אוכלוסייה אזרחית. והקואליציה הבינלאומית יצרה מסדרונות הומניטריים, גם במהלך קרבות קשים. אפשר לנצח רק אם האזרחים מוגנים". האומנם? ובכן, לפי נתונים של מכון ווטסון שבאוניברסיטת בראון, ושל גורמים אחרים, 71 אחוז מההרוגים במלחמה בטרור היו אזרחים חפים מפשע. זה מה שמציע אוסטין לישראל? גם המלחמה לעקירת דאעש בלבד ארכה שנים ונהרגו בה בעיקר אזרחים.
מזכיר המדינה, אנתוני בלינקן, הצטרף למצעד עם התבטאות לא פחות חמורה: "לישראל אין חודשים אלא רק שבועות". מעניין. המלחמה בטרור התחילה ב־2001 ונמשכה קרוב לשני עשורים. המלחמה בדאעש התחילה ב־2014 והסתיימה ב־2019. ההפצצות של ארה"ב ובעלות בריתה נמשכו שנים. ישראל לא זקוקה לשנים. רק לחודשים. הוא הוסיף ש"אי־אפשר להמשיך עם הכמויות האדירות של שינוע אוכלוסיות והרג אזרחים". מותר להזכיר לבלינקן שהמלחמה בטרור באפגניסטן, בעיראק ובפקיסטן יצרה 19 מיליון פליטים.
צריך להזכיר עוד משהו. הכוח הלוחם של דאעש מנה בשנים הרלוונטיות בעיקר מתנדבים לא מיומנים. הגיבוי מהאוכלוסייה בשטחים שבהם שלט הארגון היה קטן. הכוח הלוחם של חמאס הרבה יותר גדול, רובו מאומן ומיומן, והוא זוכה לגיבוי מהאוכלוסייה. אז מה בדיוק רוצים האמריקאים ללמד אותנו?
גם סגנית הנשיא, קמלה האריס, תרמה את חלקה: "חובה לכבד את החוק הבינלאומי. יותר מדי חפים מפשע נהרגו. התמונות מעזה הרסניות". אם למישהו היו ספקות בנוגע להשפעת ערוצי הטלוויזיה - האריס הבהירה את העניין.
מותר לומר לבכירי הממשל האמריקאי שהם אמורים לאפשר לישראל בדיוק מה שאיפשרו לעצמם, ושמי שמגביל את ישראל משרת את חמאס. אלא שזה היה צפוי, משום שמדובר בדפוס קבוע של התנהגות אמריקאית. במסגרת המלחמה בטרור נהרגו 680 עיתונאים. רובם על ידי ארה"ב. אף חקירה לא נפתחה. אבל כששירין אבו־עאקלה נהרגה - ארה"ב דרשה שישראל תבצע חקירה. כך גם עכשיו - דין אחד לאמריקאים, דין שונה לישראל.
והיא הנותנת. כל מי שעיניו בראשו היה אמור להבין שהלחץ יגיע. והוא ישפיע. סינוואר ידע. זו התקווה שלו. לאחר מס שפתיים על "זכותה של ישראל להגן על עצמה", צרפת, קנדה, בלגיה, אירלנד ועוד־ועוד דורשות ניצחון לחמאס, גם אם הן קוראים לו "הפסקת אש עכשיו", ומשלשום יש גם את פנייתו של גוטרש למועצת הביטחון. ארה"ב עדיין לא שם. אבל היא מתקרבת. סינוואר מעריך שהלחץ המתגבר יגיע לנקודת הכרעה לפני שחמאס יוכרע. או אז, זו תהיה פעם נוספת שלחץ בינלאומי עוצר מבצע לפני השגת המטרות. צריך להתפלל שזה לא יקרה. אבל הקבינט לא אמור להסתפק בתפילה. כבר מזמן הוא היה יכול ליזום הפסקות אש תמורת פירוז הרצועה. חמאס היה מסרב וגורם להחלשה משמעותית בלחץ על ישראל. אבל ישראל לא יוזמת. היא נגררת. ולכן יש חשש שסינוואר ינצח. אלא אם כן הקבינט יתעורר. זה עדיין לא מאוחר.
בא להרגיע
פרופ' וולטר ראסל מיד, מההוגים החשובים בארה"ב, הגיע לישראל. אני לא בטוח שאני רואה את ההיגיון במדיניות האמריקאית, הוא אמר לי בשיחה שקיימנו השבוע, בנוגע לתמיכה, מצד אחד, והניסיון לעצור את ישראל, מצד שני. יש כאן עוד ביטוי למדיניות אמריקאית מימים ימימה, הוא בכל זאת מנסה להסביר. ביידן יכול לומר, הנה, הממשל מנסה לרסן את ישראל. ונתניהו יאמר שארה"ב לוחצת, וכך לתרץ מדיניות לא פופולרית.
בניגוד להערכה שהובעה גם כאן, מיד מעריך שארה"ב העבירה כוחות לאזור לא כדי לנצל את ההזדמנות להכות באיראן, אלא כדי להרתיע את שלוחותיה ובכך למנוע עימות ישיר איתה. ייתכן שזו גם הסיבה לריסון מול החות'ים. את ההרתעה מול איראן, טוען מיד, אפשר להשיג עם המגה־דיל. הוא שותף להערכה, שהביע גם ביידן, ש־7 באוקטובר נועד להכשיל את הדיל. אבל סבור שדווקא בעקבותיה הסעודים הבינו כמה הם זקוקים לאותה עסקה.
מיד מבטל לחלוטין את ההערכות שתמיכת ביידן בישראל עלולה לפגוע בו בבחירות. הבוחר האמריקאי, הוא אומר, מתעניין בענייני פנים. מדיניות החוץ לא משפיעה עליו. ובכלל, למרות מה שקורה בקמפוסים, רוב האמריקאים תומכים בישראל. הוא נזכר שהפגנות סטודנטים נגד הקפיטליזם והאימפריאליזם היו גם כשהוא היה סטודנט, בשנות ה־70. וכשסיימו המפגינים הללו את הלימודים, הוא מוסיף, הם הלכו לעבוד בוול סטריט.
האם ייתכן שסדרת ההצהרות של בכירי הממשל הן לא יותר ממס שפתיים? נצטרך להמתין.
נזק אדיר
השבוע פירסמתי מאמר נגד "אסטרטגיית הפטיש", שמייצרת תמונות אדירות של הרס. יש מבנים שההריסה שלהם הכרחית. אבל לא כל מבנה. צה"ל השתלט על בניין הפרלמנט בעזה, ובהמשך על בניין בית המשפט העליון. נכון שהמבנים הללו שימשו את שלטון חמאס, אבל מרגע שנתפסו - לא נשקפה מהם סכנה.
מה בדיוק הטעם בפיצוץ המרהיב שמוטט אותם? לישראל יש פטיש ענק, אבל מי אמר שצריך להשתמש בו גם כשאין צורך? שמא נאמר, שזה היה כדי להשמיד את תשתיות שלטון חמאס. אבל בהנחה שימוטט, המבנים הללו אמורים לשמש את השלטון החליפי, בינלאומי או פלסטיני. הנזק של התמונות עצום. הן סיוע לקמפיין "הפסקת אש עכשיו". אז למה? ¿
כדאי לשים לב למצעד ההתבטאויות של ראשי הממשל בימים האחרונים. האריס: "התמונות מעזה הרסניות", אוסטין: "אפשר לנצח רק אם האזרחים מוגנים", ובלינקן שקוצב לנו שבועות. ארה"ב עדיין לא ב"הפסקת אש עכשיו" אבל היא מתקרבת. הקבינט לא יכול להסתפק בתפילה שהלחץ לא יגבר
