לפני חודש, רגע לפני הכניסה הקרקעית לעזה, נראה במעבר זיקים, כמעט על הגדר, טנק מרכבה סימן 4. בתוכו ישבו ארבעה מילואימניקים, שהוזנקו לצבא בשבת השחורה של שמחת תורה: סרן מתניה, המפקד, ולצידו רס"ר אוריה מש, רס"ר יוני ברנד ורס"ר אור. באותה שעת לילה מאוחרת היו הארבעה עדים למחזה סוריאליסטי. "פתאום בחושך", משחזר השבוע מתניה, "מופיעה מולנו משאית. מישהו אמר לנו שבפנים נמצאות גופות החיילים שנהרגו בנמ"ר הארור (תקרית שבה נהרגו 11 חיילי גבעתי מפגיעת פצמ"ר, ברכב המשוריין שבו נסעו – א"א). והחבר'ה בצוות יודעים שנכנסים פנימה, ויודעים שיש גופות שיוצאות החוצה, יודעים שהם בכלי משוריין דומה, ואולי לא חוזרים.
"זה כמו בסיפורים על מלחמת העולם, שאתה רואה פיזית משאית עם מתים, ויודע שזה יכול לקרות גם לך. ברור שמפחדים, אבל גודל האירוע מתגבר על הפחד. כשהסתכלתי לכולם בעיניים, זה לא הוריד טיפה מהיכולת שלהם. כמה ימים לפני זה ישבתי מולם, ואמרתי שכל אחד צריך לדעת שהוא יוצא ללחימה עם אנשים שהוא סומך עליהם, ובסוף זה חלק מהסיפור. לקח להם זמן להבין שהם באמת הולכים לשדה הקרב".
החיילים שלך כתבו מכתבי פרידה, צוואות אישיות?
"היה לנו דיון בקרב הקצינים בפלוגה, אם כדאי שכולם יישבו ויכתבו מכתבי פרידה או צוואות, והסכמנו שזה לא נכון. בסוף המ"פ אמר שמי שרוצה יכול, ובדיעבד התברר שיוני באמת כתב משהו. אני לא כתבתי, וגם בצוק איתן לא כתבתי. הרגשתי שאני לא כותב, ויהיה בסדר. יש לנו תמונה של הצוות מכמה שבועות לפני הכניסה לעזה. סתם הצטלמנו. היה מישהו שאמר 'אולי לא כדאי', אבל זה היה נראה כזה שטויות".
4 צפייה בגלריה
צוות 3 לפני הכניסה לעזה. מימין: הנהג אוריה מש ז"ל, הטען יוני ברנד ז"ל, אור התותחן והמפקד מתניה | צילום: דובר צה"ל
כמה ימים לאחר אותה כניסה, נפגע הטנק של צוות 3, פלוגה ז', גדוד 52, אוגדה 162. מחבל הצליח לירות לתוך הטנק ופגע בתחמושת. ברנד, סטודנט לפיזיותרפיה בן 28 מירושלים, ומש, בן 41, אב לשישה מהיישוב נריה, נהרגו במקום. מתניה, שהיה עימם, נפצע קשה. אור לא היה בטנק בעת התקרית. כשאני שואלת את מתניה איך זה להיות הניצול היחיד, הוא מיד מתקן אותי. "אני לא ניצול. סבא שלי ניצול, מהשואה. אני שורד. נאבקתי, נלחמתי בעזה, נלחמתי עם מחבל".
"קיבלנו וואחד משימה"
הוא בן 32, נשוי לרעות, פסיכולוגית התפתחותית ואב ליערה, תינוקת בת חמישה חודשים. דתי לשעבר, שגדל במעלה־אדומים והתגייס לחיל השריון כחלק ממסורת משפחתית ארוכה. בצוק איתן, רגע לפני השחרור, שירת ברפיח והשתתף בניסיונות החילוץ של סרן הדר גולדין ז"ל. "הפלוגה שלנו נעה קדימה כמה שיותר מהר, כדי למנוע את תנועת החטיפה", הוא מתאר, "אבל זה לא צלח. כשהשתחררנו ב־2015, כולנו הבנו שזה לא נגמר. לי היה חשוב להיות בפלוגת מילואים שבזמן לחימה תהיה בחזית, ובאמת זכיתי. פלוגה ז' היא החזית של החזית, עם אנשים כמוני, שהם לאו דווקא אנשי צבא במקצוע שלהם".
לאחר שחרורו פנה ללימודי תואר ראשון בפילוסופיה ומחשבת ישראל, ואז החל בלימודי תואר שני, זאת במקביל לעבודתו כאיש חינוך. בסוף ספטמבר בדיוק עזב מקום עבודה. "התכנון", הוא אומר, "היה לכתוב את התזה, ולהיות עם יערה בזמן שרעות תחזור לעבודה שלה. לחשוב איפה גרים, ולאן מתפתחים".
בסוף השבוע של שמחת תורה שהתה המשפחה הצעירה בבית הוריה של רעות ברעננה, חגגה יום הולדת לאחיינית פעוטה. שם, בשש וחצי בבוקר, נקלעו כמו שאר אזרחי מדינת ישראל, לסחרחרת הנמשכת עד היום. למרות היותם שומרי שבת, מתניה הדליק את המחשב ואת הרדיו. "בהתחלה הייתי בטוח שזו טעות", הוא אומר, "האזעקות האלו, ואז התחלנו לשמוע על מחבלים שחדרו. המ"פ התקשר בתשע וחצי בבוקר, ואמר: 'תהיה מוכן, ודבר עם החבר'ה שלך'. יש לי מחלקה של שלושה צוותים, אבל ליוני, אוריה ואור, כולנו לוחמים בפלוגה ז', הייתי הכי קרוב".
את אוריה, אומר מתניה, הוא מכיר כבר שמונה שנים, "מאז שהגעתי לפלוגה. הוא שם לפניי, כבר המון שנים. לפני שנה וחצי, כשהיה בן ארבעים ונולד לו ילד שישי, התקשרתי לאחל מזל טוב על שחרורו מהמילואים, והוא אמר: 'מה פתאום, אני מתנדב'. לא להאמין, אבל גם תוך כדי הקרבות, מה שהטריד אותו היו המילואים. 'תשמע, מתניה', הוא אמר לי, 'צריך לטפל בזה בירוקרטית, כי אם יבטלו לי את ההתנדבות למילואים, יוציאו אותי מפה'. אמרתי לו: 'אחי, מי יבוא עכשיו ויוציא אותך מפה?'
4 צפייה בגלריה
עם הוריו של אוריה מש בבית הקברות. "מתניה יכול היה להשתבלל בכאב שלו ולהתרחק מאיתנו, והוא לא עשה את זה" | צילום: עמית שאבי
"מתתי מפחד עליו. כמפקד יש לך המון דילמות. הרגשתי שאבא לשישה ילדים שייהרג, זה גדול מדי. את יוני, הצעיר בחבורה, הכרתי במצטבר שנה וחצי. הוא לא בדיוק היה משובץ אצלי, שיבצתי אותו אליי סופית ב־7 באוקטובר. ליוני היה חשוב להיות בצוות, רצה להיות אפקטיבי. בטנק שלנו יוני היה הטען, אוריה הנהג, ואור התותחן. בטנק זו חברות עמוקה, שאם יש מזל ולצוות יש דינמיקה טובה, היחסים נמשכים גם מחוץ לצבא. לא ביקרנו זה בביתו של זה באזרחות, אבל היו שיחות עומק. בכלל צחקו על המחלקה שלנו, שאנחנו 'מחלקת רוח'. אני והמט"ק שלי סטודנטים לפילוסופיה ומחשבת ישראל, ויושבים בלילות ומדברים על רוח. ערב לפני המבצע, כשהיינו בשטח הכינוס, הקראתי לצוות טקסט שאהבתי, על כניסה ללחימה, והתחיל דיון על אומץ ונחישות".
במשך שלושה שבועות עד הכניסה הקרקעית היו אנשי הפלוגה בשטחי הכינוס. "זה אומר הרבה הכנות, וגם הרבה ביחד פלוגתי", משחזר מתניה. "בסרטי מלחמה אוהבים להראות את הרגעים של הגבורה, שהם רגעים מאוד ספציפיים, במציאות זה יותר מורכב. יש המתנה ושעמום לצד התקפה, גבורה ואקשן. היינו שרים כל הזמן, בערבים, בשבתות. דואגים אחד לשני. יוני תמיד הביא שתייה והכין אוכל לכל הצוות, אוריה היה מספר הבדיחות, ואור היה מנהל איתנו דיונים".
ואתה?
"אני השריתי רוגע בצוות. תמיד אמרו שנוח להילחם איתי, כי הייתי נשאר רגוע באירועים מלחיצים. מבין כולם אני הייתי המעשן, אז יושבים על הצריח. לפעמים מדברים ולפעמים לא".
לקראת הכניסה הקרקעית הובהרה המשימה. "להתקדם לאורך ציר מסוים, לבודד את רצועת עזה ולפתוח ציר. זו הייתה וואחד משימה, עם מעבר בין נ"ט של חמאס ומרחבי היערכות, כשהם מכינים לנו מטענים. הפלוגה עצמה נכנסה לעזה ב־27 באוקטובר. הצוות שלנו נכנס באיחור, ביום שלישי, 31 באוקטובר, כי לקחו לנו טנק, והיינו צריכים להביא אחד חדש. זה ביאס את יוני, היה לו קשה שהוא לא נכנס עם הראשונים. הרגעתי אותו שאנחנו פה בשביל לעשות מה שצריך".
האקשן שברנד ייחל לו הגיע די מהר. "בתמרון הראשוני", מספר מתניה, "נכנסנו תשעה ק"מ לתוך הרצועה בכוחות משוריינים, יחסית ממוגנים, ואף אחד לא עצר אותנו, למרות שהיו ניסיונות. הפלוגה שלי חטפה טילי נ"ט והמשיכה להילחם. הטנקים היו ועודם שותפים בכל תנועה בעזה. ההתעסקות שלנו הייתה בהשמדה טוטאלית של חמאס. שמחנו להיות גורם לחץ. הפלוגה", הוא מגלה, "הייתה שותפה באיזו שהוא אופן בתוכניות לחילוץ התצפיתנית אורי מגידיש".
אבל אז הגיע יום חמישי, 2 בנובמבר, והכל – מבחינת צוות 3 לפחות – נגמר. "הייתי צריך לתדלק", משחזר מתניה, "והמ"פ שלח אותי עם הסמ"פ למגנן, שזה המקום שבו מתחמשים ומחדשים אספקה. היינו שלושה בצריח. אני הסתכלתי על מפות, אוריה האזין לקשר ויוני הזיז דברים במסדרון האחורי של הטנק. אור היה בחוץ, ליד טנק אחר. ואז התחיל ירי. מרגמות, אר־פי־ג'י על משאית התדלוק, כשבמקביל, חדירת מחבלים ממנהרה. היינו הטנק הצפוני במגנן, והמחבל הצליח להתקרב וירה לתוך הטנק, מה שכנראה הדליק את אחד הפגזים. מהפיצוץ אוריה ויוני נהרגו במקום. אני זוכר שישבתי בכיסא התותחן, אולי התותח הציל אותי מההדף. הספקתי לצעוק להם: 'צאו החוצה', אבל מהר מאוד הבנתי שהם לא בין החיים".
תרחיש כזה זה משהו שמתכוננים אליו בתרגולות?
"יש תרחיש של שריפה בצריח, פשוט המציאות עולה על כל דמיון. נחלצתי מהאש החוצה, וראיתי מולי מחבל. לדעתי הוא היה פצוע. באינסטינקט תפסתי לו את הקלצ'ניקוב שלא יירה בי. נאבקנו פיזית. היו לי כוויות ולא ראיתי טוב, וגם הוא היה פצוע מירי. התגלגלנו מתחת לטנק והבנתי שהוא קרוב ללירות עליי, אז זחלתי מתחת לטנק אחר, ובינתיים טנק נוסף הצליח לדרוס אותו. הם בעצם הצילו לי את החיים. ניסיתי לחזור לטנק לחלץ את אוריה ויוני, אבל הוא היה חם מאוד, לוהט, והייתי שרוף. לא עבר זמן עד שחילצו את כולם.
"לי", מדגיש מתניה, "היה מאוד חשוב, תוך כדי שנאבקתי במחבל, שלא יהיו חטופים, שלא יגררו אף גופה. חולצתי על ידי כוח של הנח"ל במצב קשה, עוד בנגמ"ש החילוץ שמעתי שבוודאות אנשי הצוות נהרגו, ושאור בחיים ולא חטוף, וזה הרגיע אותי. ואז עברתי למסוק, ולבית החולים. האחות בבית החולים סיפרה שהיא שאלה אותי אם שורף לי, ועניתי ששורף לי הלב מהחיילים שלי שנהרגו. מה שעניין אותי – לדעת מה עם אור, ושוב ושוב שאלתי, ורציתי שהרס"פ יגיד שהוא בסדר. אלו היו רגעים של סיוט".
שבועיים וחצי היה מתניה מאושפז במרכז הארצי לכוויות במרכז הרפואי שיבא, מחלקה שכבר הרימה את איציק סעידיאן על הרגליים. כשמתניה הגיע, הוא הוגדר פצוע קשה, אבל די מהר התייצב מצבו כבינוני. עם זאת, הצילומים מאותם ימים, שבהם הוא נראה כשכל ראשו עטוף בתחבושות, מבהילים. כיום פניו אינן מעוותות, מקסימום הוא נראה כמו אחרי שיזוף לא מבוקר, וגם ידיו פגועות, אם כי הוא צוחק שמאז שחזר, הוא בהחלט שוטף כלים בבית, עם כפפות. "כוויות זה נורא ואיום", הוא בכל זאת מרצין, "לא מאחל לאויביי, אבל זה עובר בסוף, וכבר לא כואב לי כמו שכאב. כרגע אני לא יכול להיחשף לשמש והראייה עוד לא חזרה".
למרות הכאבים הקשים, מה שבאמת הטריד, ועדיין מטריד, את סרן מתניה הוא אובדן חייליו, אנשי הצוות האישי שלו. "אבא שלי רצה שאני אגיד הגומל", הוא אומר. "אני לא מרגיש שאני יכול להגיד תודה על זה שניצלתי כי שני אנשים לא ניצלו, ואני זה שלא החזיר אותם הביתה. תמיד דמיינתי שאני איפגע ולא הצוות. הגורל או אלוהים או המזל בחרו אחרת, וזה קשה".
יש הסבר לוגי לעובדה שניצלת?
"יש לי רסיסים, נשרפתי ורסיס עבר לי מעל הראש. קשה לדעת איך אני הצלחתי להישאר בחיים. באותה מידה יכולתי לזוז מילימטר שמאלה ורסיס היה פוגע בי בצוואר. אני חושב על זה כל הזמן. אבל בסוף חיים עם זה. הרי שלושתנו היינו בצריח באירוע עצמו ומה שקרה היה מקרי".
"בשבילי זו הרואיות"
ביום שישי שעבר התקיימה בהר הרצל בירושלים, בחלקה ד8, האזכרה במלאת שלושים למותו של מש. בתו בת ה־12 נשאה דברים קורעי לב לזכרו. בצד, עטוי כובע רחב שוליים, עמד מתניה. גבה קומה ושתקן. השהות במקום לא הייתה טבעית לו. אבל המשפחה של מש קיבלה אותו בהמון אהבה. "זה מוערך מאוד שהוא הגיע", אומרת אחותו של מש, כרמית רוטשילד. "אתה יכול להשתבלל בכאב שלך ולהתרחק והוא לא עשה את זה. זה היה חשוב להורים שלי לבקר את מתניה בבית החולים, כי הוא חלק בלתי נפרד מאח שלי. הבאנו לו תליון עם הפנים של אוריה שעשינו, כמו שיש לכולנו, אנחנו שמחים שהוא חי ומחלים מזה, והוא תמיד יהיה חלק מאיתנו".
יומיים אחר כך, שורה אחת מעל, התקיימה באותה החלקה האזכרה לזכרו של יונתן, שכולם קראו לו יוני. ברנד היה בין היחידים שכתבו משהו להורים לפני צאתו לקרב שהתברר לאחרון. "זה היה מאוד אישי, מה שהוא כתב", אומרת השבוע אמו יוכבד, "שילוב של פרידה עם מין תכנון במה הוא יתמקד בחיים, כשהוא יחזור".
גם היא אומרת שביקרה את מתניה, כחלק מהתמודדות עם מה שקרה להם כמשפחה. "לא באנו לשמוע את פרטי האירוע. אפילו אמרנו שלא נשאל אם הוא לא ידבר. היה חשוב לנו לבקר אותו ולאחל לו רפואה שלמה, לתת לו ברכת הדרך ולהסיר רגשות אשם. אני מרגישה שהוא לקח אחריות על האירוע, ולנו היה חשוב להסיר את זה לגמרי. יוני חי חיים מלאים, טרף את החיים, עשה דברים שהוא אוהב, לא ישב לרגע. מתניה סיפר לי שהוא בחר בו לצוות שלו במלחמה הזו, אבל זה לא משנה באיזה טנק הוא היה, באיזה צוות. כשהוא התעכב בכניסה, חשבנו שזה נס. אבל הוא אמר לאחותו: 'אם זה לא אני, זה מישהו אחר'".
"המפגש עם המשפחות", מודה מתניה, "היה מורכב. היו לי חששות, לא ידעתי למה לצפות מהם, ועם זאת רציתי לפגוש אותם. אוריה סיפר לי הרבה על המשפחה והבית, את יוני הכרנו פחות. כל משפחה באה בנפרד, עם שתיהן הייתה רגישות עצומה - גם מצידן, הרגשתי שהן מחזיקות לי את היד והולכות איתי יחד, ואני איתן. הם הבינו שכואב לי שהבנים לא איתנו".
הרגשת צורך לבקש סליחה?
"זה אינסטינקט של כל מפקד שאיבד חיילים לבקש סליחה, אבל זה לא הסיפור, והן גם לא באו לשמוע ממני בקשת סליחה. הן רצו לדעת מה קרה באירוע, למרות שהפרטים כבר נאמרו להן על ידי אנשי צבא. הכי חשוב מבחינתן היה לשמוע איך הבנים נלחמו, איך הם היו ביום־יום, כי זה צד שאתה לא מכיר ביקרים לך. היה להן חשוב לדעת מה אוריה ויוני הספיקו לעשות בקרב, איך הם נלחמו. אנשים חוו את האובדן הכי גדול שלהם, והם רוצים להרגיש קִרבה עם מי שהיה עם הילד שלהם כשהוא נהרג, זה כמו לקבל עוד פיסת חיים ממנו. אתה נורא צמא לזה.
"גם אני נכנס לטלפון, שומע הקלטות, שומע את הקול שלהם. כל החברה הישראלית מצפה להרואיות, אבל הסיפורים הקטנים הם ההרואיים. אנשים רוצים לשמוע שאני נלחמתי עם מחבל בידיים, וזה נכון, זה קרה. אבל הפלוגה כבר חודש בתוך עזה, את יודעת כמה סיפורי גבורה וניסים יש שם? מבחינתי כשאוריה כותב לי: 'אני בבסיס, תן לי לרדת לשטח להיות יעיל', זה היה לפני שהוא קיבל נשק, ויכול היה להיות בפנאן, אבל לא, או כשיוני מקליט לי שהם סידרו את כל הציוד ומה אני עוד צריך, מה יכול לעזור לי, עבורי זו הרואיות.
"כל האשפוז הייתי עסוק בלעבד את האירוע. אני חושב המון על הקרב. כל פעם מעבד נקודה אחרת. בעיקר מתעכב על רגע השריפה בתוך הטנק. הופתעתי שיצאתי בחיים, ומאוד הטריד אותי האובדן. הגיעו אלינו לביקור מפקדים ממלחמת יום כיפור, ביניהם תא"ל יום טוב תמיר, שאיבד 69 לוחמים. הנכד שלו, סמל ינון תמיר, נהרג ימים ספורים אחרי אותו ביקור. יחד איתו הגיעו מלא שריונרים והם דיברו על כוויות ופציעות, דברים של שריונרים, אבל שאלתי את יום טוב: 'איך זה היה לך לאבד חיילים', והוא אמר שזה מלווה אותו עד היום. הוא אמר שיש משפחות שהוא איתם קרוב, ויש משפחות שמבחינתם הוא נציג המחדל. כי הוא היה מג"ד. וזה משהו שצריך להתמודד איתו כל החיים".
וזה מפחיד אותך?
"אתה יודע שבכל קרב ובכל לחימה יכולת לעשות אחרת, מצד שני, אסור לתת לחמאס לתת לנו להוריד את הרוח. בסוף כולנו נלחמים להשיב את המצב לקדמותו, אם לא לעשותו יותר טוב. צריך להפיק לקחים. גם מהאירוע שלנו הופקו לקחים – שעכשיו לכל מגנן לוגיסטי יש מפקד אבטחה, שלא ייכנסו מחבלים, כמו שקרה אצלנו".
"רוצה לחזור למילואים"
זמן בית החולים היה לא רק זמן לחשבון נפש אלא זמן לגיבוש משפחתי. "פציעה", הוא מחייך, "זו סדנה לאיחוד משפחות. ההורים באים, כל הפלגים מגיעים, מתנחלים, חופשי בארצנו. אני זוכר איך ישראל נכנסה לאירוע הזה של 7 באוקטובר, עם כל אירועי ההפרדה בכיכר דיזנגוף. פתאום הכל נראה שטויות".
איך רעות אשתך הגיבה כששמעה שנפצעת?
"לפני שיצאתי רעות ביקשה ממני להבטיח שאחזור בשלום, עניתי שאני לא יכול להבטיח, אלא רק להשתדל. ושאלתי: 'ואם זה לא יקרה, תכעסי?' באיזשהו מקום, כשאתה עומד מול המוות, אתה חושב על הבית. הרמב"ם אמר שאסור לחשוב על הבית בלחימה. ואני אומר, רואים שהוא לא היה אף פעם לוחם. כי ברגע האמת, לשניונת בתוך כל האירוע הזה, היה לי ברור שאני חייב לחזור הביתה, מוכרח להישאר בחיים בשביל יערה. בבית החולים אסור היה להכניס את הילדה למחלקה, אז בהתחלה אמרתי לה שלום מהדלת, ואז הסכימו שאני קצת אצא להסתובב ומחוץ למחלקה".
בגלל הכוויות גם ראייתו נפגעה, "אבל הרופאה אופטימית. מיום ליום אני רואה יותר טוב, פשוט המספר שלי יותר גבוה", הוא אומר. "בידיים צפויה לי החלמה מלאה, אם כי צלקות יישארו. כשהתינוקת ראתה אותי בפעם הראשונה היא זרמה עם זה שיש לי מסכה. היא קיבלה את זה בסבבה שיש עליי תחבושת על הפנים, נראה שזה הגיל המתאים. עכשיו כבר נשארו לי רק כפפות הלחץ על הידיים ואסור לי להיות בשמש. אז היום יצאתי עם הילדה החוצה, הראיתי לה מה זה גשם בפעם הראשונה".
אשתך נבהלה בהתחלה?
"אשתי, שראתה אותי עוד לפני התחבושות, נבהלה בעיקר מהעיינים והשפתיים. אבל תוך יום או יומיים זה כבר נראה יותר טוב. היה לי גם ריח של שרוף. אבל זה עבר".
שלושה לוחמים שכלה פלוגה ז' ושניים אחרים נפצעו, בהם מתניה. המ"פ רס"ן טל רבינוביץ' מדבר איתי השבוע מעזה, כשמעליו נשמעים הדי בומים. הוא זה שנתן לצוות 3 את הפקודה הגורלית להגיע למגנן, הוא זה שהיה איתם 16 שעות, ממש לפני הכניסה שלהם לעזה. "היו לנו המון שיחות", הוא נזכר, "ממשפחה וילדים ועד עבודה. הם היו באווירה מעוררת השראה מבחינת המוטיבציה", הוא אומר.
רק שבועיים אחרי התקרית הקטלנית יצאו לוחמיו החוצה לכמה שעות, ומאז הם בפנים ללא צפי יציאה, אבל עם המון גאווה. "אנחנו הפלוגה הראשונה שנכנסנו לקו הראשון של מחנה הפליטים שאטי ולפאתי ג'באליה", אומר רס"ן רבינוביץ', "אנשים עם שישה ושבעה ילדים בבית. זו פלוגת מילואים בתוך גדוד סדיר, שזה לא דבר שכיח, וקורה רק בשריון, שבסוף מקבלת את משימות החוד".
חסר לכם צוות, מאז שהטנק נפגע כמעט כולו?
"לא חסר לנו צוות", הוא עונה, "חסר לנו הצוות הזה. מי שלא איתנו חסר, ובשמם אנחנו פה ונמשיך להיות פה".
מתניה אולי סיים את דרכו במלחמה הזו, אבל הוא עדיין קשור אליה בדרכים רבות. אחיו הצעיר, שריונר אף הוא, משרת עכשיו בעזה, אחותו גרה באופקים, "אבל במזל הם לא היו בבית בשמחת תורה". באותה נשימה הוא מספר שהוריו של מש ז"ל גרים בקיבוץ עלומים שפונה מהעוטף. "יומיים לפני שנהרג, אוריה שאל אותי: 'על מה אתה כותב תזה', אמרתי לו שפתאום זה נראה לי רחוק. אני בטוח שעוד אחזור לזה ולתחום החינוך".
הרבה אנשים בישראל חושבים איפה היה צה"ל בהגנה על הגבול, מה דעתך, חמישה טנקים עם קנים מכוונים לעזה היו פותרים את הבעיה, מביאים לסיום אחר של אותו היום?
"בכל פעם שיש הפוגה ארוכה יחסית, אומרים שאולי זמן השריון עבר והטנקים לא רלוונטיים, ומהצד נראה שכל נ"ט יכול לפגוע בהם. אבל בכל מלחמה מגלים מחדש את הטנקים. בעיניי, צריך לגדוע את האיום מהשורש ולא קשור לכמה כלים יש. יש אמרה בצבא שאומרת: קו הגנה לעולם ייפרץ. לכן זה לא עניין של כמות הטנקים, הנקודה היא תפיסת ההתקפה המדינית, לא של צה"ל. ההבנה שצריך לגדוע את האיום ולא להסתמך על הגדר. פעמיים בהפרש של חמישים שנה צריך ללמד אותנו. אבל מי אני? סרן במילואים. איש חינוך".
ומה לעתיד?
"אני קרוב לסיים את השיקום, בשאיפה לחזור למילואים. זה לא לחזור לעזה, אלא לחזור ליחידה למשהו, לא יודע למה, רק שיהיה משמעותי. כרגע זה בשלב האישורים. אני צריך לראות שזה נכון מבחינת כל הגורמים".
רעות מאשרת?
"רעות אמרה 'תעשה מה שאתה רוצה', אבל אני רוצה לעשות איתה יחד את ההחלטה". ¿
