קשה להתייחס מקצועית לרמת ליגת העל בכדורסל שחזרה לפעילות. שתי קבוצות הספיקו לשחק שלושה משחקים (נס־ציונה ועפולה), עוד ארבע שיחקו פעמיים, שש שיחקו פעם אחת ומכבי ת"א עדיין לא קיימה משחק אחד. מספר קבוצות נאלצו להתמודד עם סירובם של הזרים להגיע ארצה, ואפילו עזבו מבלי שהצליחו למצוא מחליף. בחלק מהמקרים נוצרה סיטואציה בלתי אפשרית. קחו, למשל, את הפועל חיפה שנותרה עם זר אחד, מרקוס בינגהאם, והוא נפצע וגמר את העונה. אחריו נפצעו עמית שמחון ואיתי מושקוביץ, ובחימום לקראת נגד נס־ציונה גם גור לביא פתח את השפה. חיפה הספיקה להחתים זר לפני המשחק נגד הכתומים, ועלתה למעשה עם קבוצת נוער מחוזקת בזר, מתאזרח ועמית גרשון. כמובן שזה הסתיים בתבוסה.
ומה עם הפועל ירושלים שחזרה בלי הזרים והמאמן ועלתה למשחק נגד מכבי ר"ג כשהיא מחוזקת בסטורם וורן, שירד בעונה שעברה עם הפועל ר"ג/גבעתיים לליגה הארצית, ג'ו אלכסנדר, ארד הררי ועדי כהן־סבן שחזר מפרישה. הירושלמים הצליחו לספק משחק יחסית תחרותי, אבל ברור לכולם שזו לא הקבוצה האידיאלית.
חיפה וירושלים הן לא היחידות שנפגעו, אך הן מסמלות יותר מכל את הבעייתיות בלשחק בזמן מלחמה. גם בקורונה נאלצו הקבוצות להיערך מחדש לקראת חידוש המשחקים, אבל במקרה הנוכחי נראה שרוב הזרים יעדיפו לשחק במדינות שקטות יותר, מה שפוגע באפשרות של המועדונים לחזק את הסגלים החסרים.
ובכל זאת, בתוך כל הכאוס, היה גם ממה ליהנות. שחקני גליל־עליון ונס־ציונה נאלצו לרוץ למקלט בכפר בלום שלוש פעמים, אבל לאחר מכן סיפקו משחק מרתק שהוכרע בהארכה. מכבי ר"ג ממשיכה להרשים, כשמלבד המשחק נגד קבוצת הטלאים הירושלמית נראתה טוב מאוד גם נגד הרצליה. בסופו של דבר, גם אם הרמה לא גבוהה ועם כל הבעיות – טוב שהכדורסל חזר.
