כמה אור שוטף את העולם השבוע, בחנוכה. כמה חושך האור הזה צריך לגרש. הנה רק שלושה מסרים מאירים ששמעתי בימים אלה, מגיבורי התקופה.
1
נתחיל בגבורת הלוחמים. הייתי לאחרונה באופקים. בכניסה לעיר מתנוסס שלט: "אופקים - עיר של גיבורים". העיר איבדה כ־50 מתושביה בשמחת תורה. האם אנחנו יודעים לומר את שמו של אחד מהם?
גיא עזרא, תושב העיר, אמר לי שהשלט הוא יוזמה ספונטנית, מהשטח. "ראינו איך אנשים 'רגילים' וחיילים קמו בתוך רגע ופעלו והצילו אלפי תושבים אחרים, בגבורה שעוד ראוי לספר עליה". אכן ראוי. האם נספר אי פעם?
פגשתי לאחרונה גם תושבים ממגן, זיקים, יכיני ושלומית. זה בסדר, אל תרגישו לא נעים. גם אני לא הכרתי את עלילות הגבורה שלהם, שבהחלט שוות סרט באורך מלא. אבל מזמן המשכנו הלאה. הרי אפילו את מספר החללים היקרים של השבוע קשה להכיל, קשה לזכור.
מאחורי הקלעים משפחות רבות פונות לתקשורת ומבקשות סיקור, כתבה, הנצחה. הן צודקות, והן עושות זאת לא בשבילן אלא בשבילנו. אנחנו צריכים לשמוע, ולאט־לאט אכן שומעים. ההיסטוריון ד"ר יוסי לונדין הוציא השבוע חוברת שמנסה לסכם מה קרה בכל יישוב. אבל גם אם נקדיש את כל התוכניות והמוספים לכך, לא נצליח להקיף את עוצמת האור. כל אחד הוא אור קטן, וכולנו אור איתן. חנוכה תשפ"ד מסמל הצפה של גבורה, של ממשיכים ישירים של אבוקות הגבורה של המכבים והחשמונאים.
2
הגבורה שחוגגים בחנוכה היא פיזית וגם רוחנית. נעבור לגבורת הנפש, למאות אלפי המפונים מהדרום ומהצפון. גבורתם היא גבורת הסבלנות, האיפוק, ההתמדה, האופטימיות. מאות אלפי גיבורים כאלה מדליקים את החנוכייה מחוץ לביתם השנה. שדה הקרב מסעיר וזוכה לתשומת לב, הלובי של מלון נווה אילן הרבה פחות. הייתי שם, ראיתי את האמהות שנלחמות על השגרה, את הילדים שעדיין עוצרים את המעלית בכל קומה, את אנשי החינוך והטיפול שמנסים במסירות לייצר מסגרות.
הרבה נשים שמעתי שם, מצחיקות וחכמות. אחת מהן אמרה: "יש רשימות של שמות של חיילים לתפילה, של חטופים לתפילה, של פצועים לתפילה, מישהו יכול לקחת את השם שלי ולהתפלל עליי, שלא אשתגע פה?".
אבל אני מצטטת ממלון נווה אילן דווקא טקסט שכתב אב, שמשתף בכנות עד כמה קשה גם לו. יניב אלוש משוקדה, המושב הסמוך לבארי, כתב מילים שחיזקו את הקהילה שלו, ויכולות לעזור לגיבורים רבים: "חודשיים בחדרים קטנים של מלון. חודשיים שלמים ללא ריח של בית. ללא ריח הבישולים. הצחוקים בסלון. הבית שם, באזור המלחמה, ועכשיו חנוכה. וכמה כיף היה לנו להדליק את החנוכייה בפתח הבית. ומה יהיה השנה? השבוע שמעתי בשם אמא של אחד החטופים משפט שחיזק אותי. היא אמרה שבכל בוקר היא בוחרת לקום ולהתמקד באור ולא בבור. ואני ממש מרגיש ככה. שהנפש שלי מבפנים כבר כואבת, כבר עצובה. שיש בתוכי בור שרוצה שארחיב אותו, שאשתבלל בתוכו. ואני יודע שאסור לי. שעליי לבחור באור ולא בחושך. סורה חושך!".
מאז פרשת "בראשית" יניב וקהילתו מתפללים במלונות, מנותקים מבית הכנסת שלהם, אבל מחוברים מאי פעם לפרשה עצמה: "הכל גם מתחבר לפרשת השבוע", הוא ממשיך. "הפרשה האהובה עליי מכולן, פרשת 'וישב'.
יוסף הצדיק, חולם החלומות, מספר לאחיו על חלומותיו, מה שמגביר את שנאתם. עד שזורקים אותו לבור ולאחר מכן מוכרים אותו למצרים. ואני, מביט באותיות התורה ואומר לעצמי, הנה, תראה איך גם יוסף נזרק לבור. נטוש, הרחק מהבית. ומה הוא עושה? בוחר באור ולא בבור! יוסף בוחר בחיים. מתמקד ביום־יום, ועושה אותו על הצד הטוב ביותר. נכון, יש לו חלומות, אבל צריך להגשים אותם בעבודה קשה. הם יגיעו על ידי מלחמה על השגרה. כך מנצחים את הרע. חכמינו כותבים שאת נרות חנוכה מדליקים לפי הכלל ששמו 'מוסיף והולך'. בכל יום עוד נר, מוסיפים והולכים עוד קצת.
אז אם אתה חש שהשיגעון מחלחל, שהייאוש זוחל בפנים, והדכדוך מנסה למשוך ממך את החיים, תחזיק מעמד. תתמקד באור. לאט־לאט, עד שהחושך יעבור. עוד קצת שיחה עם אנשים. עוד עשייה. להיות שמח זו עבודה, זו מלחמה יום־יומית. עד שהחלומות יתגשמו, עד שהאור יופיע במלוא הדרו. כמו אצל יוסף. יתום מאמא רחל הוא נפל לבור. מי יודע, אולי שמע שם את לחישתה משמיים: יוסף שלי, תתמקד באור".
3
בואו נרחיב את המעגל עוד יותר. מהקרבות עצמם אל אוכלוסייה אזרחית במלונות, ואל העולם כולו. הקרב בין האור לחושך אינו רק הקרב בין ישראל לחמאס. הסיפור פה הרבה יותר גדול. ראינו השבוע את התיעוד המזעזע מהקונגרס האמריקאי. שלוש נשיאות של אוניברסיטאות יוקרתיות לא מסוגלות לענות על שאלה אחת פשוטה: האם קריאה להשמדת העם היהודי היא הפרה של הכללים של הקמפוס שלכן? זה נראה כמו מערכון של "ארץ נהדרת" על צביעות העולם, אבל זו האמת. האליטה האקדמית שם איבדה את היכולת הפשוטה להבחין בין טוב לרע.
בבריטניה מתרחש סיפור שפחות תפס את תשומת הלב בארץ: משטרת לונדון חוקרת שני מקרים שבהם נהגי אוטובוס לא עצרו בכוונה לילדים יהודים. על פי הדיווח ב"אינדיפנדנט", תלמידי בתי ספר יהודים חיכו לאוטובוס, הוא האט לקראת עצירה בתחנה, אבל כשהנהג ראה שהילדים יהודים - הוא האיץ והתרחק משם הלאה.
כמו שאי־אפשר לתעד את כל הגבורה, אי־אפשר לתעד את כל מקרי האנטישמיות האלה. הרב אפרים גולדברג מפלורידה, שהגיע השבוע בפעם השנייה מאז טבח 7 באוקטובר לישראל עם משלחת של תורמים ותומכים, אומר שהוא לא דואג לעתיד של ישראל. ישראל מתעוררת ויודעת להבדיל בין טוב לרע. על רקע דיווחים כאלה - הוא דואג לעתיד של אירופה ואמריקה.
יש פה קריאת השכמה לעולם כולו. יש פה פוטנציאל לגל עלייה אדיר. יש פה בהירות מוסרית, רגעים היסטוריים של הבחנה בין אור לחושך.
חנוכה שמח. שהחושך הגדול - במעוזי חמאס בעזה, בלבבות של כל הפצועים והמפונים והחטופים, וגם בקמפוסים ובמעוזי האנטישמיות - ייעלם. שהאור ינצח. שבת שלום. ¿
הסטטוס היהודי: "הגענו לחג הראשון שאחרי שמחת תורה. מסביב יש חושך, כאב ושקר. איננו מתעלמים מכך, אבל עלינו להדליק בחנוכה את אור השמחה. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. מעט מן השמחה מרפא הרבה צער. החושך החמאסי לא ישבית את האור שלנו, נדליק נר ועוד נר, וננצח" (הרב אליעזר שנוולד)
