המצולם: עטר זהבי (44), מורה דרך ממושב נטעים, נשוי ואב לשלוש
מקום: עין שריג, הרי ירושלים
טבע. "אני מגיע לטבע כדי לחזור לבסיס שלי כבן אדם. בסביבה אורבנית אני נחנק. בני האדם חיים היום במציאות רוויה בסטרס. קצב מטורף עם המון גירויים, משועבדים לטלפון ולמחשב. ההליכה בשטח מנקה את הסטרס ויותר תואמת את הקצב הטבעי שלנו כבני אדם. המקום הזה מיוחד, כי כמה שזה קרוב לכביש ולציוויליזציה, אתה מרגיש רק את הטבע ואת החיבור לעבר. כל האזור מלא במעיינות שִכבה ובטראסות שפותחו לפני אלפיים שנה לחקלאות.
סיני. "נולדתי בסיני ב־1979, במושב אוגדה בחבל ימית. ב־1982, אחרי החלטת הממשלה לפנות את סיני, ההורים החליטו לעבור לנטעים, המשק שבו אבי נולד וגדל, ולפתח אותו. עכשיו אני גר בבית שהיה של הסבים, ויש לי תחושה חזקה של שייכות וקשר לנוף.
"נטעים נמצא במשולש בין ראשון לציון, יבנה ורחובות, ונשאר בנוף ירוק של פעם. למדתי לתואר שני בלימודי הסביבה, ובעבודת הגמר נתתי את נטעים כדוגמה לאזור חיץ בין אזורים בנויים, שמקל את האפקט של מִדבור אורבני. כשאני נוסע הביתה, פחות מקילומטר מראשון לנטעים, הטמפרטורה יורדת בחמש־שש מעלות. ישראל היא אחת המדינות הצפופות בעולם, רוב האוכלוסייה רוצה לגור במרכז, והתופעה כנראה רק תגדל אחרי המלחמה.
ג’יפים. "אחרי התואר הראשון שלי בלימודי הים, לא הייתי סגור על הכיוון שלי. היה לי קצת ניסיון בהדרכת צלילה וגם כמדריך בצבא, אז החלטתי לעשות קורס מורי דרך, שסיימתי ב־2010. בהתחלה נמשכתי בעיקר לטיולי ג'יפים. הוציאו לזה שם רע בארץ כמשהו שרומס את הטבע, אבל תלוי איך משתמשים בכלי הזה. לתייר שבא מחו"ל, זה מאפשר לי להיות איתו יום במדבר יהודה, יום בדרכי הבשמים הנבטיות ויום במכתש רמון ובקעת צין. לצערי הישראלים פחות מחפשים טיולים כאלה, ורוצים יותר "אטרקציות" – שעה פה ושעה שם, ואני פחות מתחבר לזה. גיליתי שהמטיילים הרציניים יותר מגיעים לטיולים רגליים, ויותר ויותר נמשכתי לכיוון הזה. היום אני אחראי על ההדרכה בשבילים הארוכים במכון אבשלום, שם יש קבוצות שעושות את כל שביל ישראל במהלך חמש שנים. זו חוויה מיוחדת, אחרי חמש שנים עם קבוצה בשביל, לרדת איתה מהר צפחות לים האדום לסיום המסע.
שביל ישראל. "השביל מכניס הרבה אנשים לעולם ההליכה, גם בגיל 60 פלוס. היה לי מטייל אמריקאי שהדרכתי לראשונה כשהיה בן 89, והמשכתי איתו עד גיל 96. אני גם מלווה חבר'ה עם נכויות שונות דרך בית הלוחם, ועושה להם מסלולי טעימות בשביל ישראל. "מאז 7 באוקטובר אין בכלל תיירות חוץ. התיירות הישראלית מתחילה לחזור לאט, וביום שישי הדרכתי את הטיול הראשון שלי מאז המלחמה. אחד המטיילים, שהיה בעוטף ב־7 באוקטובר, סיפר שהשהייה בטבע היא אחת מהדרכים שלו להתנקות מהטראומה. יש עדיין הרבה אנשים שלא מרגישים שנכון להם לטייל עכשיו, והרבה מתנדבים במקום לטייל, וגם זה דבר יפה.
תאונה. "אחרי הצבא חציתי את אוסטרליה וניו־זילנד בג'יפ. כשחזרתי אחרי שבעה חודשים, אבי אמר שיעזור לי לקנות ג'יפ בארץ, כדי שלא אברח לו שוב. קנינו לנד רובר דיפנדר פתוח, ומשום שזה רכב יקר להחזקה, התחלתי לעבוד עם אבא במשק, לממן את ההוצאות. לפני חצי שנה הייתה לי תאונה רצינית בג'יפ במדבר יהודה ושברתי את המפרקת. עשיתי שני גלגולים באוויר, נחתי על הגלגלים וחטפתי מכה רצינית בצוואר. מיד קלטתי שאני לא יכול להזיז בכלל את יד שמאל, ורגל שמאל לא כל כך מקשיבה למה שאני אומר לה. צוות מ־669 חילץ אותי במסוק. היה לי הרבה מזל. אם החוליות היו זזות עוד כמה מילימטרים הצידה, לא הייתי בחיים. מאז אני בשיקום רציני. חודשיים הייתי בבית חולים רעות, ואני ממשיך גם עכשיו בפיזיותרפיה. מבחינתי חלק מתהליך השיקום הוא לחזור לפעילות שלי בטבע. נשאר לי עוד הרבה להתקדם, אבל אני כבר נחשב להצלחה גדולה מבחינת השיקום. גם הג'יפ שלי בשיקום ועוד זקוק לתיקוני פח. הוא איתי מ־2002 ולא אוותר עליו בקלות".
חניון יער פדויי השבי, הרי ירושלים
החניון: חניון לרכב בלבד, ללא שירותים נוספים
בסביבה: שביל המעיינות, עין שריג, עין חנדק ועין תמר
ווייז: יער פדויי השבי
