הכדורגל (ובכלל הספורט) המודרני מנסה להסתמך כמה שיותר על מקצוענות – טכנולוגיה מתקדמת, מתקנים מפוארים, תנאים אופטימליים ועזרים טקטיים – במטרה להשאיר כמה שפחות מקום למזל וגם לרגשות. כמו בשיר של אורי זוהר, "זה עסק יסודי, מספיק עם סנטימנטים, הראש היהודי (וגם של הגויים, אפשר להוסיף) ממציא לנו פטנטים". זה נכון, זה חשוב וזה גם מצדיק את עצמו. הקבוצות המצליחות הן בדרך כלל אלה בעלות האמצעים הכספיים הגדולים יותר, שמאפשרים לתת לשחקנים תנאים טובים יותר. עד שקורה משהו קיצוני. מלחמה למשל.
ארבע קבוצות התנגדו לחידוש המשחקים בליגת העל לפני שבועיים, כל אחת מסיבותיה שלה, אבל המכנה המשותף היה חשש מפגיעה במוכנות בגלל המלחמה. בראש הגדוד צעדה מ.ס אשדוד, הקבוצה שנפגעה הכי הרבה מהמלחמה מבין קבוצות הליגה הבכירה בגלל ירי הטילים על העיר, מה שהבריח את כל הזרים והמתאזרחים של הקבוצה, ויש לה לא מעט כאלה. אשדוד הייתה האחרונה לחזור לאימונים סדירים והאחרונה שקיבלה אישור לארח באצטדיונה הביתי. והנה, המשחקים התחדשו ואשדוד השיגה בשלושת המשחקים האחרונים חמש נקודות, יותר מכפול ממה שצברה בחמשת המחזורים לפני המלחמה.
גם בני־סכנין התנגדה לחזרה לשגרה, אחרי שכל הזרים שלה עזבו וכמעט כולם סירבו לחזור. והתוצאה: במשחק הראשון אחרי החזרה היא סיימה בתיקו עם מכבי נתניה, שהצליחה לשמור על כל הזרים שלה, ובמשחק השני ניצחה בטוטו־טרנר. הסרבנית השלישית, הפועל חדרה, נפגעה בגלל שהכוכב שלה, סמי בורארד, לא רצה לחזור לארץ. בפועל, אלעד מדמון נכנס לנעליים של הקשר הבלגי וכבש שלושער נגד מכבי פ"ת, קבוצה שהבוס שלה אבי לוזון עמד בראש מחנה ה"לחזור מיד", ואתמול הוסיף עוד שער.
הסיפור של בית"ר ירושלים קצת שונה, כי היא לא איבדה שחקנים, אבל נפגעה מפרשת ההוצאה לחל"ת והקרב בין ברק אברמוב לשחקנים – וגם זה לא הפריע לה לנצח בדרבי. הסיפור המדהים ביותר הוא של המוליכה הלאומית קריית־שמונה, קבוצה שנאלצה להתפנות מהבית ומתכוננת למשחקים בתנאים לא תנאים, אבל זה לא הפריע לחזור מהפגרה הכפויה עם ארבעה ניצחונות והפרש שערים 0:6.
מה המסקנה מכל זה? שתנאים טובים, שחקנים זרים והכנה ראויה זה בסדר, אבל הם לא מהווים תחליף ללב ונשמה – ואת זה אי־אפשר לקנות בכסף.
