פתאום משרת המאמן בליגת העל נהייתה אחת הבטוחות, ברמה של עובד נמל דור א'. לא באמת, כמובן. ובכל זאת, למרות שאנחנו רק בחיתולי העונה ועוד גדולות ונצורות לפנינו, אפשר לנסות ולומר בזהירות שהתקופה העכשווית עשתה משהו גם בתחום הזה. תחום שבו הפכנו דוגמה ומופת בעולם הכדורגל - לאיך לא מתנהלים. מאמנים שמפוטרים בסיטונות, שנשלחים הביתה אחרי 72 שעות, או סתם בלי שבאמת קיבלו צ'אנס. וראינו גם כאלו שמדדו חולצת אימון, לחצו ידיים לשחקנים, "יש לנו תוכניות גדולות" בישרו להם, ואז נשלחו להיפרד; ולהחזיר את החולצה, כמובן.
נכון, יש את מייקל ולקאניס, מאמן הפועל ת"א לשעבר, שסיפר אתמול ב"גאזטה" היווני שהטרור של חמאס הבריח אותו. ועדיין, הוא יוצא דופן, ובכלל, העזיבה ביוזמתו.
אפילו קבוצות שפתחו מאכזב, שמועדות לזעזוע בעמדת המאמן, לא ממהרות לשנות. הפועל ירושלים, בית"ר ירושלים, הפועל חדרה. אפילו מסאי דגו במכבי חיפה, ואליניב ברדה בבאר־שבע. כולם עד כה במקומם.
התקופה הפכה את בעלי הקבוצות ליותר שקולים פתאום, לפחות הרפתקניים? סביר להניח. וסביר שיש עוד סיבות. לפני הכל, זה העניין הכלכלי. הפגיעה במרבית הקבוצות, במכירות הכרטיסים ובפיצוי הצפוי לבעלי המינויים, גורמים לרבים מקברניטי הקבוצות לנהוג באופן מדוד. לפטר מאמן כשלא באמת־באמת מוכרחים זה לוקסוס גדול מדי.
שנית, שבועות של הפסקת פעילות שנכפו עלינו בתחילת המלחמה, פעלו לטובת אותן קבוצות שפתחו רע ועל הדרך איפשרו אתחול מחדש. או סתם עוד נשימה.
ויש גם את הריחוק של האוהדים, ביציע, אבל לא רק; ריחוק שעושה את שלו. זה עוזר לבעלי הקבוצות לפעול בתנאים נוחים בהרבה מהרגיל; לקבל החלטות ללא לחצים חיצוניים גדולים מדי.
חוץ מזה, יש את האווירה, והאווירה לא תומכת כדורגל. זה מורגש. סדר העדיפויות של מה באמת חשוב השתנה. ומה שחשוב בימים אלה, מה לעשות, זה לא המשחק עצמו. יותר הערכים שסביבו.
את כל מה שנכתב פה כדאי לקחת בערבון מוגבל. הכדורגל הישראלי, כבר למדנו, יודע להפתיע; והדנ"א שלו הוא של פורענות, של החלטות מהמותן. אנחנו גם יודעים מי מופקד על הקבוצות שלנו. ובכל זאת, אולי הימים הללו ילמדו אותנו שלפעמים משתלם לקחת נשימה עמוקה, לא לשלוף, לבחור בדרך, לא בתוצאה.
