קינות שוּמֵרִיוֹת על חורבן ערים מזמנות לנו מסורת עתיקה וארוכת שנים של עיסוק ברגשות העולים לאחר אסון: סבל, כאב, צער, כעס, אבל, ותקווה לחמלה ולנחמה.
קינות אלו הגיעו לידינו על גבי לוחות טין הכתובים בכתב יתדות שנמצאו בערים שונות כמו בבל, ארך, נינוה, אשור ועוד ערים מסופוטמיות קדומות. הלוחות כתובים בשפה השומרית, ובחלקן המקור השומרי מלווה בתרגום לשפה האכדית. הם מתוארכים לסביבות 2000 לפנה"ס עד שנת 100 לפנה"ס. ידועים לנו כיום כ־2,000 לוחות כאלו, ולעיתים קרובות אפשר לזהות את אותה הקינה בלוחות שונים שכמעט 2,000 שנים מפרידות ביניהם, כלומר מדובר במסורת ספרותית ארוכה ביותר. יתרה מזאת, הקינות לא היו רק יצירות ספרותיות, אלא חלק מטקסים קבועים במקדשים. הן הושרו על ידי כוהנים בליווי כלי נגינה, בעיקר תופים. ישנן עדויות לכך שהקינות הושרו במקדשים גם כמה מאות שנים לפני 2000 לפנה"ס וכנראה גם מאות שנים ספורות לאחר 100 לפנה"ס, גם אם לא הועלו על הכתב בתקופות אלו — כלומר מדובר במסורת טקסית בת יותר מ־2,000 שנה.
1 צפייה בגלריה
(הקרב של אשורבניפל נגד עילם, בתבליט שמראה את הרס העיר האמנו. להבות של אש וחיילים אשוריים מפילים אותה במכושים)
הקטע הבא מתוך קינה המוכרת מלוחות רבים, החל מ־1800 לפנה"ס וכלה בשנת 100 לפנה"ס, מתאר את זעקות הכאב על אובדן בני משפחה בעת חורבן העיר, ועל הסבל הרב שנגרם לתושביה:
הרעיה שהיה לה בעל צעיר זועקת "בעלי"!
זו שהיה לה בן צעיר זועקת "בני"!
הבחורה זועקת "אחי"!
האם זועקת "בני"!
הבן הצעיר זועק "אבי"!
דעתם של הקטנים נטרפת, דעתם של הגדולים נטרפת.
את אלו שהיו פרושים (בכל העיר) נשא האויב,
את אלו שהיו פזורים (בכל העיר) נשאה האש.
מגרש המשחקים מלא עתה ברוחות,
הרחובות אינם רוויים עוד בעונג.
הקינות מתארות הרס ואובדן שבאו בעקבות אסונות טבע או בשל אויבים ומלחמות. הן עוסקות בזעם האלוהי שהביא לאסון, ובסופן מבקשות מהאלים להישאר רגועים כך שאסונות כאלה לא יתרחשו שוב. אך עיקר הקינות אינו רק תיאורי ההרס, אלא תיאורי הרגשות שמעורר ההרס. הקינות הן יצירות רגשיות ביותר, הן בנושאים שהן דנות בהם, והן בתגובה של הקורא או השומע את הקינות, בין שמדובר בכוהן המבצע את הקינה והקהל השומע אותו בעת העתיקה, ובין שמדובר בקורא בן זמננו.
שתי דמויות עיקריות מופיעות בקינות, אחת גברית ואחת נשית: האל שהביא בזעמו את האסון, בדרך כלל מלך האלים השומרי אֵנְלִיל או מקבילו הבבלי מַרְדוּךּ, והאלה שמקוננת על האסון, בדרך כלל האלה השומרית אִינַנַה (המזוהה עם האלה אִשׁתַר האכדית), אך גם אלות ערים רבות אחרות. בשני המקרים, בין שזו הדמות הגברית ובין שהדמות הנשית, הדגש הוא על הרגשות ועל ביטוים, החל בלב, שבו הרגש עולה, עבור בביטוי המיידי של הרגש אצל מי שחווה אותו, בדיבור ובגוף, וכלה בביטוי החיצוני של הרגש מעבר לגוף — על ידי הפעולה שמבצע מי שחווה את הרגש, והתוצאה של פעולה זו בסביבה הקרובה והרחוקה.
האלה היא הדמות שאצלה מופיעים ביטויי הרגש החזקים ביותר. האלה מייצגת את העיר שנהרסה, ולמעשה מגלמת אותה; היא האנשה של העיר הסובלת. האלה מתוארת כניצולה בודדה, עצובה ונסערת, המקוננת על האובדן שהיא רואה סביבה. היא עצמה מתייחסת לרגשות הגואים בליבה ונותנת להם ביטוי מילולי. הרגשות הללו מתפשטים גם אל מחוץ לליבה — מדבריה עולה שגופה כולו כואב בגללם. ביטוי הרגשות אינו רק מילולי, אלא גם גופני: היא מתהלכת סחור סחור, שורטת את גופה, ותולשת את שערותיה. אך התהליך לא נפסק גם כאן. הרגש שלה איננו מוגבל לעצב, אלא הופך, יחד עם חוסר השינה והכאב הגופני, לכעס, וכעס זה מוביל את האלה לפעול מעבר לגופה שלה: היא מביאה הרס בעצמה. כך נוצר מעגל נורא שבו הכעס של האל שהביא את החורבן גורם לצער אצל האלה שבסופו של דבר מביא גם לכעס הרסני שלה, וכך מוסיף עוד על ההרס והאובדן הנוראיים. בקטע הבא, האלה דַמְגַלְנוּנַה, אלת העיר אֶרִידוּ, מקוננת:
כמו פרה היא גועה עוד ועוד על עירה אֶרִידוּ,
כמו פרה אשר העגל שלה הופרד ממנה, היא זועקת לרחמים,
במקדשה הנאמן אשר נהרס היא בוכה מרה,
בעירה הנאמנה אשר נחרבה היא נאנחת,
על רכושה אשר נלקח שלל היא שורטת את לחייה,
על תכשיטיה אשר נשדדו היא תולשת את שערותיה,
על מחמדיה אשר הוצאו היא מכה על חזה,
על אנשיה אשר (גופותיהם) נערמו היא זועקת קינה,
על ארצה אשר הושמדה היא מטלטלת את השמיים.
היא אינה מצליחה לשכב לישון, היא איננה מצליחה להירדם,
היא אינה ישנה שנת מנוחה! היא אינה ישנה שנת מרגוע!
היא זועקת מרה עוד ועוד, זעקתה גוברת עוד ועוד!
היא זועקת — היא מטלטלת את השמיים,
האישה שואגת — היא מרעידה את הארץ!
האלים רועדים מכך,
אלי האַנוּנַה פוחדים מכך.
"אויה, ליבך הרוגז!" הם קוראים אליה,
"אויה, גופך הדווה!" הם קוראים אליה.
המנגנון הרגשי של האל הגברי, כאמור בעיקר מלך האלים אנליל, דומה בדרכים מסוימות לזה של האלה, אך גם שונה ממנו בהיבטים רבים. כמו אצל האלה, הרגש של האל, שיתברר בהמשך ככעס, עולה ראשית בלב. אך בשונה מהאלה שמיד נותנת ביטוי מילולי וגופני לרגש שבליבה, האל לא נותן לו ביטוי. הרגש סגור בליבו, ואף אחד איננו יכול לדעת עליו וגם לא לדעת את סיבותיו. בקינות השומריות לעולם לא מוזכרת הסיבה לכעס האלוהי. אין זה כעס שרירותי, ייתכן שיש לו סיבה, אך סיבה זו היא חידה, ולעולם אין לדעת מה גרם לכעס הזה. הלב של האל, על פי ביטויים נפוצים בקינות, הוא "רחוק כמו השמיים", ו"כמו סל מכוסה". בינתיים הרגש מתגבר אצל האל, ואז הוא מקבל ביטוי מילולי בפעם הראשונה, לא כתיאור מילולי וגופני של הרגש כמו אצל האלה, אלא כפקודה להרס לבוא בצורת "יום סערה", בין שעל ידי אסון טבע כמו שיטפון, ובין שעל ידי אויב שיסתער ויתקיף את תושבי העיר. בשונה מהאלה, אין כמעט ביטוי גופני של הרגש, למעט העובדה שהאל בזעמו קם ממושבו במקדשו ונוטש את עירו. ברגע שהאל מביא את פקודת ההרס ועוזב את עירו, מיד מגיעים האסונות — הביטוי הנרחב יותר של הכעס, כפי שראינו שעלול להתפתח אצל האלה. כך, בעוד שלבים והתראות רבים קיימים בין הופעת הרגש בלב האלה ועד שהוא מביא להרס חיצוני, אצל האל אין כל התראה: הרגש מוחבא מאחרים, וברגע שהוא בא לידי ביטוי הוא מביא עימו את תוצאת ההרס. רק כשהזעם מתפרץ באסון שהוא מביא, אז מתגלה לאחרים מה היה בליבו של האל. לכן לפעמים מתואר "יום הסערה" עצמו כליבו של האל, למשל בקטע הקינה הבא:
יום הסערה ההוא, ליבו הזועם של האל אַן האדיר!
יום הסערה ההוא, ליבו המלא רוע של האל אֵנְליל!
(יום הסערה) ההוא אשר הרס את מקדשי הנאמן!
(יום הסערה) אשר הרס את עירי הנאמנה!
כאמור, יום הסערה הוא הביטוי הראשון לרגשות הקשים שהיו בלב האל, ולכן אותו הלב גם מזוהה עימו. למעשה, למרות שהרגש של האל מתבטא ככעס הרסני, ייתכן שגם כעס זה נבט מרגש אחר בליבו של האל, כמו במקרה של האלה, אך כאמור הלב סגור ומסוגר ובלתי ניתן להשגה, האל לא מדברר ולא מחצין את הרגש (אולי גם אין מי שיקשיב לו), והביטוי שלו הוא רק בפקודת הזעם וההרס ומימושה.
האם יש דרך לבני האדם להתמודד ולהשפיע על הרגשות של האלים? כאן נכנס לתמונה הכוהן ששר את הקינות. כוהן הקינות יכול להתמודד עם הרגשות של האלה כשהם עוד בשלבים הראשונים שלהם: כשהצער, אולי מעורבב כבר עם כעס, מוגבל לליבה, לגופה ולביטוי המילולי של האלה, אך לפני שהוא פורץ מעבר לגופה בזעם הרסני. ההתמודדות היא על ידי הכרה ברגשותיה של האלה, לא בניסיון לביטולם או להרגעה ישירה של האלה. כוהן הקינות מסייע לאלה להתמודד עם רגשותיה, ובכך גם להגבילם מהצד ההרסני שלהן, על ידי שיקוף רגשות ואמפתיה. על פי הקינות, ועל פי חומר מיתולוגי אחר, כאשר האלה זועקת בצערה "אויה, ליבי! אויה, גופי!" כל שכוהן הקינות עושה הוא לומר לה בחזרה "אויה, ליבך! אויה, גופך". שיקוף אמפתי זה של רגשותיה, שמקבל אותם ולא פוסל אותם, עוזר לאלה להירגע, לפחות באופן כזה שלא מתפתח לזעם הרסני. אך בעוד המיתוסים מספרים שזה מה שקורה באופן רגיל בנוגע לרגשות האלה, הרי בשעת החורבן עצמו גם כוהן הקינות נאלץ לעזוב את המקדש, כיוון שהוא עצמו בורח מהאויב או אפילו נהרג. כך מתארת אחת הקינות את הפסקת פעילות המקדש בעת האסון:
כוהן הטהרה אינו אומר יותר שירי הלל (במקדש).
כוהן הקינות אינו אומר יותר: "אויה, ליבך!" (במקדש)!
הכוהנת עזבה את הדביר,
כוהן הקינות עזב (את המקדש) באנחות.
כשכוהן הקינות עוזב את המקדש אין מי שיכול לומר לאלה "אויה, ליבך" יותר, אין מי שיחוש אמפתיה לרגשותיה, והם מתגברים עד שהופכים להרסניים בעצמם באופן כזה שאי־אפשר להרגיעם. בקטע הקינה שנזכר לעיל, שבו האלים זועקים לאלה "אויה, ליבך הרוגז!" ו"אויה, גופך הדווה!" זו כבר לא הזעקה האמפתית של כוהן הקינות, אלא זעקת פחד מהתגברות כעסה של האלה שכבר לא ניתן להרגעה.
בעוד במקרה של האלה ישנה לפחות אפשרות להרגיע את האלה עוד בשלבים המוקדמים של העצב, אצל האל, כאמור, אי־אפשר לדעת מראש על הכעס, ולכן אין אפשרות להרגיע את הכעס שלו ברגע שהוא פורץ. כל שניתן לעשות הוא לנסות לשמור מראש על כך שהאל לא יכעס. אמנם לא ידוע לבני האדם מדוע הוא כועס, אך הם יכולים לדאוג לכך שלפחות תנאים מסוימים שבדרך כלל תורמים לרוגע יתקיימו: האל יאכל מן הקורבנות והמנחות, יישן במקדשו, וישמע צלילי מוזיקה נעימים בעת הפולחן. באופן שנשמע פרדוקסלי בתחילה, השמעת המוזיקה כוללת גם את שירת הקינות המתארות את כעסו של האל ואת ההרס שהוא הביא. קינות אלו מזכירות לאל מדוע לא כדאי לו לכעוס - הוא עלול לפגוע בעירו ובמקדשו כשהכעס מתפרץ. אך בנוסף, הקינות אינן מתייחסות בביטול אל פרצי הכעס האלו כרגש פסול. הקינות משקפות לאל את עוצמתו, ומכירות בכך שהכעס עצמו הוא רגש קיים ולגיטימי. בכך הקינות משמשות כביטוי אמפתי גם לאל. כשהאל שומע שהכעס שלו איננו דבר שמתעלמים ממנו, ושעוצמתו, על אף שהיא הרסנית, גם היא דבר שבני האדם מכירים בו, ייתכן שזה יכול להרגיע אותו, וייתכן שזה יעזור לו לבחור לא להיכנס לתוך המצב הרגשי הזה ולא לממש את עוצמת זעמו.
אך כאמור, אי־אפשר לדעת מה קורה בלב האל, ולכן ההרגעה היומיומית על ידי אמירת הקינות איננה בהכרח תעודת ביטוח מפני הזעם וההרס הבאים. מה ניתן לעשות כשההרס כבר מתרחש? נחמה פורתא קיימת בכך שהזעם וההרס האלו תמיד מוגבלים בזמן. השאלה רק עד כמה ארוכים הם יהיו. ישנה הכרה שיש סוף לזעם ולהרס, הוא לא לעולם, וטבעו של זעם לשקוט בסופו של דבר. לא לחינם מתואר ההרס כ"יום סערה", כל יום מגיע לסופו, וכך גם האסון.
• • •
קינות במסופוטמיה לא היו רק חלק מטקסי זיכרון לאסונות היסטוריים קונקרטיים, אלא היו חלק מהפולחן הסדיר של המקדש, ונועדו להרגיע את האלים מראש על ידי הזכרת האסונות הקודמים, וקבלה של הכעס והצער כחלק מהמנגנון הרגשי, הן של בני האדם והן של האלים. האם הדבר גם השפיע מעבר לטקסים עצמם? האם ההתמודדות הטקסית עם צער וכעס הכינה את בני האדם לתקופות של אסונות עתידיים כשיבואו? קשה לדעת. הטקסים מגלמים אידיאה של ערבות רגשית ואמפתיה, הבנה של התהליך הרגשי שהביא להרס והתהליך הרגשי שבא בעקבותיו, מה שבאופן טרגי לעיתים קרובות איננו קורה: בני אדם מגלים שוב ושוב מחדש כי תקופות של כעס קדמו לתקופות של אסונות (בין שהן גרמו להן באופן ישיר ובין שלא); לאורך ההיסטוריה בני האדם סובלים, מצטערים וכועסים בעת אסונות, לעיתים ללא הגבלה של הרגשות הקשים והמזיקים; לעיתים קרובות קורה שכשבני אדם עוברים סבל רב, סערת הרגשות שלהם איננה מאפשרת להם אמפתיה ושיקוף רגשותיהם של אחרים, והם אף אינם מסוגלים לקבל שאנשים שונים עוברים תהליכים רגשיים שונים ומבטאים אותם באופנים שונים. בכל זאת, ייתכן שהביצוע הטקסי של הקינות יוצר מין "אימון רגשי" לאסונות המתרגשים לבוא, ולפחות עורך היכרות עם הרגשות שיופיעו באסונות כאלו, כולל, אולי, הדרך להתמודד איתם, להביע אותם, אך גם להכיר בסכנה שבהם ולהגביל אותם.
גם בתרבות היהודית יש מקום לקינות, ומגילת איכה המקראית היא חלק מאותה מסורת ספרותית של קינות במזרח הקרוב הקדום. אמנם יש הבדלים רבים: אין ריבוי אלים, והתיאולוגיה שונה. אך גם ישנם כמה יסודות דומים: כמו הקינות השומריות גם מגילת איכה איננה רק טקסט ספרותי. המגילה מושרת בציבור בתשעה באב, כשהציבור שרוי במצב פיזי של אבל, הכולל סבל גופני מצום, אי־רחצה, וישיבה על הארץ בעת קריאת המגילה. העיר האבלה מואנשת כ"בתולת בת ציון", ויש התמקדות ברגשותיה ובהבעתם, וכן עיסוק בזעם האלוהי שהביא לאסון, והגבלת זמן הפורענות ל"יום ה'". המוקד הרגשי של "איכה" מאפשר לקורא הזדהות עם הנפשות הפועלות במגילה, וזיהוי בין סבלו האישי, על אסון שלא בהכרח קשור בחורבן בית המקדש, ובין הסבל ההיסטורי הספציפי המתואר בה. בכך נשברות המחיצות בין הקורא הסובייקט והטקסט האובייקט, ונוצרת "הדדיות רגשית" בין הקורא לבין הקינה. •
קינות במסופוטמיה לא היו רק חלק מטקסי זיכרון לאסונות היסטוריים קונקרטיים, אלא היו חלק מהפולחן הסדיר של המקדש, ונועדו להרגיע את האלים מראש על ידי הזכרת האסונות הקודמים, וקבלה של הכעס והצער כחלק מהמנגנון הרגשי, הן של בני האדם והן של האלים
