אפשר היה לראות איך כל שחקני לוס אנג'לס לייקרס מסתכלים על לברון ג'יימס כדי שיוריד הוראה כיצד לחגוג את הזכייה שלהם בטורניר אמצע העונה הראשון אי פעם. מצד אחד זה תואר, חצי מיליון דולר בונוס לכל שחקן, והם באמת עבדו קשה בשביל זה. מאידך, הרי לא מדובר בדבר האמיתי, זה משהו שאדם סילבר ייבא מאירופה, סוג של גביע המדינה, רק כדי לנסות להכניס קצת עניין לליגה בנובמבר־דצמבר. אף אחד לא רוצה לחגוג תואר שאין לו, לפחות בינתיים, שום חשיבות של ממש. אז כולם הסתכלו על האיש הקשיש שזכה בכל מה שאפשר לזכות ב־NBA, וחיכו לראות איך הוא מגיב.
לברון ג'יימס הוא תלמיד של ההיסטוריה, וזה נמצא מאחורי כל דבר שהוא עושה ואומר. הוא יודע שלהיות האלוף הראשון וה־MVP הראשון של טורניר אמצע העונה זה משהו די חסר משמעות למורשת האישית שלו, אבל כן נותן לבייבי טורניר הזה ארומת יוקרה שאדם סילבר חלם עליה במוחו הקודח בלי הפסקה: אם ג'יימס בעונתו ה־21 שם את הגוף שלו והשאיר הכל על המגרש במשחקים שאחד מהם אפילו לא נחשב חלק מהעונה הרגילה ורק מוסיף לו עומס, אז זה תואר ששווה להילחם עליו. וגם שווה לחגוג אותו.
אז לברון אמר ש"אף קבוצה אחרת אף פעם לא תהיה הזוכה הראשונה בטורניר הזה, כמובן שצריך לחגוג", פתח בקבוק שמפניה ורקד בחדר ההלבשה. ולמה לא? בגיל 39 פחות שבועיים, הוא ה־MVP הכי צעיר בהיסטוריה של ה־In Season Tournament, הרעיון הקצת מוזר עם המגרשים המאוד מוזרים, שכמעט אף אחד לא אהב בהתחלה, ולא מעט אנשים עדיין לא מבינים, אבל איכשהו כולם נשאבו אליו בתקופה בה שום דבר אחר בעולם לא עובד כמו שצריך.
וגאס מחכה לו
הבאנרים היחידים שהלייקרס תולה על גג האולם שלה – יהא שמו המסחרי אשר יהיה – הם דגלי אליפויות NBA. אפילו לא אליפויות מערב, רק הדבר האמיתי. לכן, אפשר להניח, לא ייתלה גם דגל אליפות טורניר ה"אין סיזן", שבו זכו הלייקרס אחרי ניצחון 109:123 על אינדיאנה פייסרס.
אבל זה לא אומר שלתואר אין משמעות מעשית אמיתית להמשך העונה – הלייקרס גילו בטורניר הזה שכשהם בריאים ומחוברים, הם למעשה הקלאסיקה של אריק איינשטיין: "הוא גדולה, הוא חזקה". בגמר הם שיחקו כמו קבוצה שהגיעה מהעידן של המערכון ההוא: שמרו מצוין על מכונת ההתקפה של הפייסרס שמשחקת בדרך כלל במהירות האור, ומצד שני קלעו 123 נקודות, עם שתי שלשות בלבד.
הם גילו גם כי יש להם ספסל רחב, לא מעט רגליים צעירות, הם יכולים לשמור, יכולים לרוץ ויכולים לשחק לאט. הם קיבלו את אנתוני דייויס כפי שחלמו עליו מהיום שבו הגיע מניו־אורלינס – האיש שבלייקרס מנסים שוב ושוב כמעט להכריח לקחת את השרביט מלברון, אבל רוב הזמן בעיקר כואב לו משהו. הפעם, גם כי הפייסרס פשוט נמוכים, הוא רשם שורה סטטיסטית שאם יוכל באופן עקבי להשיג אפילו 80 אחוז ממנה, הלייקרס יהיו מסוכנים מאוד בפלייאוף: 41 נקודות, 20 ריבאונדים, חמישה אסיסטים, ארבע חסימות. והם גילו, כמו כולם, שוב, כי כשלברון בריא, גם עם שערות שיבה בזקן, הקבוצה שלו תמיד יכולה לזכות במשהו.
"התואר הזה לא בא עם רישיון לפרנצ'ייז", אמר סילבר ללברון בסוף המשחק, וכולם צחקו כי זה אכן היה משעשע, אבל בעיקר כי כולם יודעים שזה קשקוש. מתישהו בקרוב הליגה תיתן זיכיון ללאס וגאס, וקינג ג'יימס יהיה אחד הבעלים של המועדון. גם לזה היה חלק במוטיבציה שלו בסוף השבוע בווגאס, הוא רצה שיהיה טורניר מוצלח, כדי לחזק את הסיכויים להקמת קבוצה בסדום.
לסילבר לא משנה מה באמת הייתה המוטיבציה של לברון, הוא רק רצה שלאנשים יהיה אכפת מ־20 המשחקים הראשונים של העונה וכל חלקי הפאזל התחברו לו: היה אקשן, הייתה אינטנסיביות, היתה עלייה חדה ברייטינג וגם במספרי הצופים במגרשים, היו הפתעות, וכבונוס הייתה פריצה ברמה לאומית של שחקן צעיר – טייריס האליברטון לא זכה בטורניר, אבל הרבה יותר אנשים בארה"ב מכירים אותו היום משהכירו בשבוע שעבר.
ובסוף כל זה, גם סילבר יודע שהמבחן של הפורמט מתחיל עכשיו. השאלה הגדולה היא האם בשנה הבאה ובזו שאחריה, כשההתלהבות מהצעצוע החדש תרד באופן טבעי, עדיין יהיו לו רגליים אמיתיות. עד אז, השונאים של הלייקרס יחברו את התואר הזה לאליפות הבועה ב־2020 ויגידו שהקבוצה הזו יכולה רק לזכות בתארים באווירה מלאכותית. ההייטרז הרבים של לברון גם הם כבר ימצאו משהו להגיד, אבל עליהם אפשר בשלב הזה רק לרחם: כמה מתיש זה לשנוא את לברון ג'יימס, האיש עם אחת מקריירות הספורט הגדולות בהיסטוריה, שבגיל 39 רץ את המגרש יותר מהר מכולם.
