פתאום, באיזה 3:00 בלילה, התעוררתי. זה כבר לא קרה הרבה זמן. בתוך הדלקות הנרות והמלחמה והמצב המזעזע הזה, עדנה מזי"א נפטרה. אני חושבת עליה פתאום, ככה באמצע הלילה, ב־3:00.
אנשים עוד מתים ממחלות? אני חושבת לעצמי. בראש שלי יש איזו מכסה של מוות, ועכשיו אמורים להניח לנו אחרי מה שעברנו ב־7 באוקטובר. צריך היה לעבור זמן שבו לא ימות אף אחד, לא? שיניחו לנו לאיזה חמש שנים? ופתאום עדנה מזי"א, הבמאית המחוננת והמחזאית פורצת הדרך, נפטרה. זהו, הלכה מאיתנו. אחרי כל כך הרבה עשייה, פריצת תקרות זכוכית בתיאטרון הישראלי ומחוצה לו, אחרי כל ההצלחות והשלאגרים והסיפורים שאי־אפשר להפסיק לשמוע, והספרים. פתאום שצף היצירה והכישרון העוצמתי נפסק. ויש שקט. לצערי לא עבדתי עם עדנה. לא הייתה לי הזכות הזאת (לא שלא רציתי בכל מאודי), אין לי איזה סיפור ששייך רק לי ולה. הכרתי אותה כדמות, כפיגורה אלמותית, אחת מאותם נפילי תיאטרון, עמודי תווך, כל המילים הגדולות הללו שפשוט היו היא.
הכרתי את סנדרה שדה, חברה שלה (וחברה שלי), כשנסענו יחד במשך שלוש שנים בהסעות התיאטרון. ערב־ערב כל סיפור של סנדרה היה על עדנה. והייתי מתפוצצת מצחוק. הייתי מתמלאת השראה ואושר רק מלראות את ההצגות שלה, ללמוד מונולוגים שהיא ביימה וכתבה, לחכות לראות מה היא אומרת אחרי כל דבר.
אפילו רק מלכתוב עליה אני בלחץ. כולם רוצים שעדנה תאהב אותם ותעריך אותם, דעתה חשובה כל כך. נוכחותה ויצירתה שינו לנצח את התיאטרון הישראלי. פמיניסטית, לוחמת צדק אמיתית ומאתגרת רק מעצם היותה. ובעיקר, משהו לשאוף אליו. איך אפשר להיות גם וגם, וגם, ועוד להצליח שכולם יאהבו אותך? אז אפשר. היא הוכיחה שזה אפשרי.
זה מוזר לכתוב פתאום על עדנה והתיאטרון. מוזר לכתוב ש־74 זה צעיר. כן, זה צעיר, אבל הכאב על הצעירים כבר תפוס. בכלל, כל הכאבים תפוסים ויש הרגשה שאין יכולת לשאת עוד אבל ואובדן.
אבל עדנה מזי"א היא אבדיה ענקית לעולם האמנות הישראלי, וגם העולמי. שמה הולך לפניה, ובמקרה שלה זה באמת נכון. עצם הגעתה לאנשהו בישרה יוקרה וכבוד.
ההיסטריה והשיגעון בעקבות הגילוי שהיא נמצאת בקהל, היה משהו שקשה להסביר למי שלא מכיר את החוויה. "עדנה בקהל", לוחשים מאחורי הקלעים וקאסט שלם נרגש ונחוש להיות במיטבו. להצליח עוד יותר. כשלכולם ברור איזו עדנה כמובן. היא לא גברת ראשונה של משהו, היא ה־משהו עצמו. יצירה, נביעה אין־סופית, טקסטים נצחיים, מרגשים, מצחיקים, אמיתיים. שנונה ומצחיקה וחכמה.
כבר 4:00 בבוקר ואני קוראת את כל מה שכותבים עלייך. ולא שלא ידעתי הכל, רק שהרגשתי גם קנאה עזה. החלום לעבוד איתך כבר לא יתגשם לצערי. לא נוכל לסנן האחת לשנייה בחיוך "נזמן את זה" וכל מיני דברים שאומרים במסדרונות. ואת תחסרי. את כבר חסרה
