בשנים האחרונות, כחלק מהמאבק של חילופי האליטות - ניטש ויכוח מר על תפקיד התרבות במדינה שלנו. בעידן שבו יש תחושה שהתיאטרון ה"רציני" וה"חשוב" של פעם מנהל קרב מאסף מול מחזות הזמר והצגות הבידור - אני חושבת שאמא שלי הייתה פורצת דרך, כי הביאה קול שהיה רק שלה. כזה ששמר על עמוד שדרה איכותי וקלאסי אך הקפיד לפלרטט עם רוח התקופה. לכן נחשבה תמיד, גם בשנותיה האחרונות, לקול מעודכן וצעירים נהרו להצגות שלה. ועם זאת, אמא שלי מעולם לא האמינה בפוליטיקלי קורקט וסירבה להתחנף, לא לממסד ולא לקהל.
אבל יותר מהכל, קולה הייחודי היה בחיבור שבין הציבורי והאישי. מלאכת התפירה העדינה שבין המסרים הפוליטיים והחברתיים הנוקבים ובין המורכבות האנושית. ובכך, אני מאמינה, הייתה פורצת דרך באמת. לא בגלל שהייתה אישה, לא בגלל שהייתה מחזאית בעידן של מחסור עז בכותבים, אלא בגלל שהייתה חדשנית בכל רמ"ח איבריה והצליחה להביא לקהל הרחב תיאטרון שכל אחד מצא בו את עצמו, אבל בו־בזמן הוא גם "חשוב".
את 'משחקים בחצר האחורית', המחזה שזוהה איתה יותר מכל - היא כתבה לאחר שישבה חודשים בדיונים בבית המשפט של פרשת האונס בשמרת וזיהתה פוטנציאל לדמויות מעניינות ועולב אנושי. המחזה הזיז משהו גדול ביחס של החברה הישראלית למקרי אונס שקורים במעוזי "מלח הארץ". היא הצליחה לזעזע דורות שלמים של בני נוער.
את 'המורדים' שעליו זכתה בפרס התיאטרון הישראלי, ואת 'סיפור משפחתי', היא ביקשה לכתוב על משפחתה שלה, ועל מערכות היחסים המעניינות והטרגיות שבין הורים לילדיהם - אבל באותו הזמן הביאה גם את קולו של דור שהקים את המדינה ושילם מחירים על כך.
על 'הורדוס' בחרה לכתוב כי הדמות הזו ריתקה אותה מאז ומעולם. עוד גיבור טרגי שסבל מרגשי נחיתות שכל אדם שחווה חרם בילדותו יכול להבין. ב־2001 צפה בהצגה גיבור טרגי אחר, בנימין נתניהו, ואמר לה שהוא מרגיש שהמחזה נכתב עליו.
אמא שלי נהגה לומר שהיא לא לוחמת חברתית, וההפגנות היחידות שהלכה אליהן היו אלו שענת גוב, חברתה הקרובה, הכריחה אותה לבוא אליהן. בשנה האחרונה חרגה ממנהגה ונסחפה למחאה. אבל האמת היא שהיו לה דעות נוקבות על כל דבר. בדרכה הייחודית השאירה לנו מורשת חברתית ופוליטית ששזורה כמו כתב חידה בין דפי מחזותיה. ביי אמא.
