איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא, שעשה קמפיינים, שהגיש תוכנית אירוח, שכתב טורים אישיים שהיו תלויים על דלת כל מקרר שני בישראל, ושגמר - או טרם גמר, ימים יגידו - בפוליטיקה?
כי האיש ההוא היה, ועודנו, חלק מהגל הגדול של אנשי התקשורת ששטף את הפוליטיקה הישראלית בערך באותו זמן: מרב מיכאלי, עפר שלח, שלי יחימוביץ', ניצן הורוביץ, אורלי לוי - כולם הבינו בעורמתם את מה שנדרשת לא מעט תמימות כדי להבין: שלהשפיע מבחוץ זה נחמד, אבל לא משפיע; ושרק מבפנים אפשר אשכרה להזיז דברים למקום שבו הם יישארו בערך אותו דבר, כי בכל זאת, מדובר בפוליטיקה ישראלית.
הודעת הפרישה של מרב מיכאלי מראשות מפלגת העבודה בשבוע שעבר די סותמת את הגולל על הדור האבוד הזה; כולם, להוציא יאיר לפיד, סיימו את תפקידם ההיסטורי כמי שעשויים לעשות היסטוריה וחזרו לאספסת, או שמא לעיתונות - שהיא, כזכור, טיוטה ראשונה להיסטוריה ביום טוב.
לפיד נשאר. אולי לוקח לו יותר זמן להבין. אולי הוא עשוי מחומר אחר - מה שדרוש לפוליטיקאי מלבד כוכבות או איזה פרסום מוקדם; היכולת לטבול בבוץ עמוק, לעסוק בעסקנות קטנה, לספוג מכות שכמעט כולן מתחת לחגורה, ולהעביר תקופות חיים שלמות בג'וב התפל מכולם: שרדנות.
במילים אחרות: פוליטיקאי ואיש תקשורת הם שני קווים מקבילים שאין שום סיבה מיוחדת שייפגשו, גם אם לרגע מסוים בזמן נדמה היה אחרת. היוצאים מהכלל לא מעידים על הכלל; טומי לפיד הגיע שני־שלישים רחוק בפוליטיקה, יאיר הגיע רחוק ממנו ואז שב והתרחק. נדמה שכל מה שמביא אדם לעיתונות ולתקשורת - איזה רצון לספר סיפור גדול יותר שייגע באנשים וציבורים, איזה דחף לסקר ולפעול, איזה קול שרוצה להבקיע ולהישמע - עשוי להיות נכון גם לפוליטיקה, אלא שפוליטיקה היא מטף הכיבוי הגדול של כל הרצונות והדחפים האלה, בזמן שהתקשורת מטפחת ומקדמת את הטובים שבהם. אולי זו הסיבה שהצנטריפוגה הפוליטית מנפה לבסוף את האכפתיים, הרגישים והאנושיים יותר; אולי זו הסיבה שמלכתחילה ביססו את הצלחתם הראשונית בתקשורת.
מצד שני, תמיד יישארו לנו האופציות להיות לא תקשורתן ולא פוליטיקאי אלא עסקן כלאיים (יעקב ברדוגו), או איש תקשורת בשירות פוליטיקאי (השלימו שם לבחירתכם). התקשורת והפוליטיקה בצורתן הטהורה יישארו שני עיסוקים שכמעט שום מבנה אישיות אינו היברידי מספיק לשניהם. בהצלחה באזרחות, מרב.
