עדנה מזי"א לא אהבה פרידות ארוכות. היא לא אהבה דמעות. דווקא היא, שיצרה בדמיונה דרמות רבות־עוצמה כל חייה, לא סבלה דרמות מיותרות. אם היא הייתה כאן עכשיו הייתה נוזפת בנו בטון הסמכותי שלה: תגידו, אתם נורמליים? בימים של טרגדיות כאלה אתם עושים עניין מאישה בת 74 שהספיקה לחיות חיים מלאים? קצת פרופורציות, היא הייתה נוזפת בכולנו, אתם אנשים מבוגרים!
וזה מה שאני חוזרת ואומרת לעצמי בימים האחרונים, ואף על פי כן אני מודה שהאבל כבד ומכאיב.
כי ב־30 השנה האחרונות עדנה הייתה החברה הכי טובה שלי, כמו של עוד כמה נשים וגברים בני מזל, שחלקם אפילו זכו בה לשנים רבות יותר.
להיות חברה של עדנה זה אומר שתמיד תשמעי ממנה את האמת גם אם היא לא תנעם לך. כי עדנה לא ניסתה לנעים אלא להחכים, או לחנך, כפי שהייתה מעידה על עצמה בחיוך האירוני היפהפה שלה, להאיר נקודות עיוורות. גם ביחסיה עם חבריה וגם כמובן במחזות וברומנים שכתבה, תמיד חתרה אל רגעים מכוננים של התפכחות, של התמודדות עם האמת לאמיתה.
להיות חברה של עדנה זה אומר לראות לפנייך מופת של חריצות ועבודה קשה, ערכים נחרצים לצד הומור אנרכיסטי, נעורי נצח לצד חוכמה עמוקה בוגרת, טוב לב לצד קשיחות. היא לא סבלה פינוק, רחמים עצמיים, התחבטויות נפש ממושכות. לא סבלה תלונות על שטויות כהגדרתה, אבל לנוכח בעיה אמיתית הייתה מתגייסת באופן מוחלט, ולא היה גבול למסירותה.
אבל להיות חברה של עדנה זה בראש וראשונה כיף גדול. לשבת שעות במרפסת הקטנה ברחוב שפינוזה עם האישה המבריקה והמקורית, שהכריזמה שלה הקסימה גם צעירים ממנה בהרבה, ולדבר על פוליטיקה ועל משפחה ובעיקר על הכתיבה. אני לא יכולה לדמיין את מלאכת הכתיבה של כל אחד מהספרים שלי בלעדיה. שעות על שעות היינו יושבות במרפסת, שנה אחרי שנה, מגלגלות רעיונות ותרחישים, לעיתים לרומנים שלי ולעיתים למחזות שלה, שאותם ליוויתי מינקותם.
היינו מרכלות על הדמויות, היינו מחפשות את הדרמות, את ההפתעות והתפניות, ובעיקר חולקות את יחסי האהבה־שנאה עם הכתיבה. היינו משמיצות בהנאה את תהליך הכתיבה המייסר והמתסכל לעיתים, ועם זאת מאוהבות לגמרי ברגעים המבורכים של ההשראה והנביעה הפנימית, לא מפסיקות לחכות להם.
נאמנה לחלוטין לערכיה, גם מהמחלה שלה עדנה לא עשתה שום דרמה. להפך. היא לא הסכימה להקדיש לנושא יותר מדקות בודדות בכל שיחה. "די, זה משעמם", הייתה קוטעת אותי באמצע השאלה השלישית, ומיד משנה נושא, מבקשת לשמוע איך הולכת הכתיבה, לא מתלוננת עד הרגע האחרון. שבועיים לפני מותה עוד הצלחנו לשבת יחד במרפסת ולהחליף מילים בודדות. היא שמחה בשיבת החטופים ודאגה לנותרים בשבי. היא דאגה לגורל המדינה הרבה יותר מאשר לגורלה שלה. "אז מה את אומרת על החיים, עדי?" שמעתי את עצמי שואלת אותה בסוף, כמהה לאיזו צידה לדרך שעוד מחכה לנו בלעדיה. והיא חייכה במאמץ ובאומץ ואמרה, "לא ממליצה עליהם במיוחד".
אני אסירת תודה לך, חברתי האהובה, על הזכות להעביר בקרבתך 30 שנה מתוך החיים הלא־מומלצים האלה, ובזכותך נוסף להם תמיד עוד ממד. זה הממד שאין ערוך לחשיבותו, שהגביה אותנו לרגעים מעל תלאות היום־יום וצבע את הכל בקסם ובברק של אישיותך הנדירה. •
