כמה אנשים תהיה // עמוס נוי } עולם חדש } 120 עמ'
באמצע ספרו השלישי של עמוס נוי מופיע השיר 'הקיץ ההוא', שמתאר קיץ אחד ש"הכה אותנו בסנוורים", ושאחריו "בא הסתיו ובאה המלחמה". המלחמה המדוברת אינה מצוינת בשמה, אבל נוי שוזר בשיר רמזים מובהקים לזהותה: השורות "בקיץ ההוא חנהלה באה מעפולה" ו"שש עשרה מלאו לגבי שושן ולבו המה" מתייחסות ל"חנהלה התבלבלה" ו"שש עשרה מלאו לנער", הלהיטים המכוננים של קיץ 1973. הדובר בשיר, גם הוא אולי בן 16 בימים ההם, מעיד ש"המוזיקה לא עזרה לנו בקו בר־לב/ המוזיקה לא עזרה לנו כשהסורים הגיעו כמעט לגשר בנות יעקב/ ואני התפלאתי בבית החולים פוריה/ גשר בנות יעקב? ככל שידוע לי/ ליעקב הייתה רק בת אחת בשם דינה/ שנאנסה פעמיים: פעם במעשה ופעם במילה".
יש משהו מצמרר בשיר הזה, במיוחד בקריאתו בעת הזאת. השיר מתאר את הקיץ שלפני מלחמת יום הכיפורים מנקודת מבטו של מתבגר סקרן התוהה, בין השאר, על ערך האמת של הצירוף "בנות יעקב". התהייה נסבה על הקשר בין צירוף המילים הזה לבין מה שהיה ידוע לנער באותו זמן, כשעדיין לא נחשף כנראה לעדות הסותרת (ולמחלוקת הפרשנית שהתעוררה בעקבותיה) שמופיעה במקומות אחרים בספר בראשית ומדברת על "בנותיו" של יעקב ברבוֹּת. הנער מתיק את לשון הרבים ממספר הבנות למספר מעשי האונס בבת האחת הידועה לו, כשלאונס הפיזי הוא מוסיף את ה"מילה" (של האנס הגֵר) במשמעותה הכפולה: מילה וברית מילה. הצמרמורת נוצרת מן השילוב בין הטון האגבי לכאורה שבה נאמרים הדברים לבין התוכן הקשה המבוטא בה. במארג הכולל של השיר השילוב הזה מחזק את ממד המחאה, המוצפן קמעה, על המלחמה ומוראותיה.
השילוב בין הפניוֹת למקורות, לבין הפניוֹת לתרבות הפופולרית, הוא אחד הדברים שהופכים את סגנונו של נוי לייחודי ומובהק כל כך. לעיתים קרובות נוספים לכך גם שילובים בין משלבי לשון שונים, בין שפה כתובה לשפה מדוברת, בין קודש לחול, או בין "ציטוט" מהמקורות ל"פרשנות" שלו המתייחסת לעולמו האקטואלי של הדובר.
השיר 'הדָבָר', הפותח את קובץ השירים, שומר לכל אורכו על מודוס לשוני אחד, מז'ורי, והאפקט המועצם שלו לא נוצר משילוב בין עולם המקורות לבין עולם התרבות הפופולרית, אלא מתוך עירוב בין שני "ציטוטים" שונים מעולם המקורות. הדובר בשיר מדמיין את רגע לידתו. הרגע הקטן והאינטימי הזה מתואר במונחים אפוקליפטיים המשלבים בין וריאציה על המילים הפותחות את הבשורה על פי יוחנן לבין מין אלוזיה לסיפור חתן הדמים: הרך הנולד מזהה את עצמו פעם אחת כ"אני הדָבָר" (כמין אלוהים, אבל גם אובייקט או גוף, וכמובן מילה) ופעם שנייה כמי שיצא "מבטן אִמִּי אָפֵס כוחות כשאני מסומן בכותנת של דם" (אותה אֵם שמזוהה בשירים אחרים של נוי כציפורה). האם מכסה את עיני בנה כדי לגונן עליו מצער העולם, אבל העורבים הבוכים (במקומו, או איתו, כמקהלה?) על גג בית היולדות ושמי החורף מזכירים שאין מפלט מהצער, כי "אלה תולדות אדם" ו"הדבר נאלם".
העמדה הכפולה של כמעט־אלוהיוּת בצד חוסר ישע, של כל־יכוֹלוּת בצד אפסות, שנוצרת בתיאור רגע ההולדת הפרטי במונחים אפוקליפטיים, קובעת את אחד הטונים הבולטים של הספר הזה. הרחקת העדות לשחר/אחרית הימים מאפשרת, אך גם מרסנת, את הדיבור על הכאב הפרטי, וכך הופכת אותו למשהו שמעבר לחשבון הנפש של היחיד.
בשיר במשלב לשוני־מוזיקלי אחר, 'מר נוי הולך לאכול', שגיאה או עצלות לשונית של נציג המסעדה העונה להזמנה הטלפונית — "כמה אנשים תהיה ביום רביעי בערב, מר נוי?" (ההדגשה שלי ‑ ת"מ) — נהפכת למין שאלה קיומית שהדובר חופר וחופר בה, ועונה עליה שוב ושוב במילת הבהלה או ההלם "בום!" השיר המקסים הזה הוא דוגמה לתופעה בולטת נוספת בקובץ — כמעט הפוכה לזו שמגולמת ב'הדבר' חמור הסבר — שבה דיבור תמים ויומיומי של הזולת נחווה כ"בום!" גדול שמרעיד את אמות הסיפים של הדובר. אבל הבום הזה גם נהדף ומרוסן על ידי הטון של השיר והמשחקיות הלשונית שלו הנוגעת בנונסנס.
רצפי השעטנז הלשוני והתוכני שנוצרים ברבים משירי הספר הזה נחווים כ"טבעיים", זורמים זה מתוך זה ללא שום מאמץ, כמעשה קסם. הם גם מאפשרים לנוי, לעיתים באותו שיר עצמו, את שינוי הטון מעצב עמוק לסוג של שמחה או אתנחתה קומית. מאחר שרבים מהשירים עוסקים בנושאים "כבדים", כמו טראומות ילדות, יחסי הורים־ילדים, זיכרונות וכאבי מלחמה, יש חשיבות רבה לאתנחתות האלה שכמו משמרות איזו התפעלות כמו־ילדית מהעולם המכזיב שוב ושוב. בקובץ יש כמה שירים פחות חזקים, במיוחד אחדים משירי האיגיון שמופיעים בשתי חטיבותיו האחרונות, אבל הספר בכללו מספק חוויית קריאה משמעותית, וראוי שיהיה בכל מדף שירה ישראלי. •
