לא מזמן יצא לי לדבר עם בכיר באחת מקבוצות הכדורגל בארץ. קבוצה עם לא יותר מדי אוהדים, אבל מספר לא קטן. הוא תיאר קצת מהלחצים סביבו. בשבועות האחרונים, שבהם נאסרה כניסת אוהדים למגרשים, היו שביקשו שיאפשרו להם להיכנס במשבצת של אלונקאי, מביא כדורים, צלם, דגל קרן. "אנחנו לא יכולים להכניס אף אחד", הבהיר. "ובכל מקרה", הוסיף, "אסור שזה ייראה צורם מול יתר האוהדים. כולם רוצים לבוא. אי־אפשר אחד ואת השני לא".
זה, ככה בקטנה, היה לפני ההודעה אתמול של שר התרבות והספורט מיקי זוהר על כך שסיכם עם מפקד פיקוד העורף על חזרת הקהל למגרשים באופן הדרגתי. אלף בהתחלה, ואחר כך נראה. לא סתם, מיד אחרי ההודעה, החלו לזרום דיווחים על קולות ההתנגדות מצד רבות מהקבוצות.
גם כי אלף אוהדים מתוך עשרות אלפים - אם אתה קבוצה גדולה - זה טיפה באצטדיון; וטיפה באוקיינוס של נזק כלכלי.
וגם כי מבחינה מעשית זה אירוע עם כאב ראש. כי אם יש לך אלפים רבים של מינויים (את קוני הכרטיסים אני אפילו לא סופר לצורך העניין), את מי תכניס? את אלה ששילמו יותר? את מנויי הזהב? את אלה שתורמים יותר למועדון? את היותר ותיקים? את אלה שמעודדים יותר חזק? את אלה שהם יותר אולטרה? תעשה הגרלה?
יש לכם רעיון לאירוע הזה, כזה שיעבור גם מבחינה משפטית? כי אם כן, תספרו את זה לראשי הקבוצות שהנייד שלהם בעוד אחת, שתיים, שלוש... בום, מתלקח בבקשות־תחינות של אוהדים. ולא מדובר בדיוק בברכות.
גם אם הקבוצות ימצאו מתווה שיישמע הגיוני והוגן, היכונו לימי הלחצים והנעלבים. ביציע של עשרת אלפים אוהדים, על כל מאושר שיזכה לראות משחק, יהיו תשעה נעלבים. ועוד תשעה שלא תיכננו לבוא, אבל עכשיו פתאום דחוף להם. ונראה את הגבר שלא יכניס אותם.
זה נכון שכדורגל בלי אוהדים הוא חסר טעם, על זה כולנו מסכימים. וזה נכון שיש חשיבות בניסיון למראית שגרה בימים כאלה. אבל גם בערך כמו שוויון אי־אפשר לזלזל.
