אם הייתם שואלים ב־7 באוקטובר את שני רענן מקיבוץ כיסופים האם יש סיכוי שחודשיים אחר כך היא תמשיך לשחק בקבוצת הכדור־שער שלה, קרוב לוודאי שהתשובה הייתה "על מה אתם מדברים בכלל". באותה שבת היו שני ואמה, יעלה, בביתן. "כשהתחילו ההתרעות על חדירת מחבלים נכנסנו לממ"ד, שנמצא קרוב לכניסה לבית", מספרת האמא, "בידית הדלת הייתה תקלה, היא לא נסגרה הרמטית, אז החלטנו לעבור לממ"ד שני שיש לנו ונמצא עמוק יותר בתוך המבנה. בשלב כלשהו הגיעו מחבלים. שמענו אותם מסתובבים, ואני מעריכה שהם כנראה מצאו את דלת הממ"ד הראשון פתוחה לרווחה, חשבו שיושבי הבית כבר נורו או נחטפו, לא העלו על דעתם שבבית יש עוד ממ"ד ועברו לבתים אחרים כדי להמשיך במסע הרצח שלהם. כך ניצלנו. נס של ממש. הסתתרנו בממ"ד עד שהגיעו כוחות ההצלה למחרת בבוקר".
זמן קצר אחר כך הועברו שני ויעלה, כמו כל חברי הקהילה של כיסופים, למלון בים המלח, שבו הן שוהות עד היום. להבדיל מבני נוער רבים אחרים שחוו את הטראומה של 7 באוקטובר ועד היום לא מצאו דרכים להתאושש מהחוויה הקשה, לשני בת ה־12 היה כלי שהחזיר אותה למסלול: כשחקנית נבחרת העתודה של ישראל בכדור־שער (צעירת הבנות בנבחרת), כבר בשבוע השני של המלחמה היא החלה לנסוע לאימונים, מקום שהיווה עבורה מקור לתמיכה ונתן לה הפוגה מהמציאות הקשה.
כדור־שער הוא משחק המיועד לעיוורים ולקויי ראייה. שני, לקוית ראייה מלידה, משחקת בו כבר חמש שנים. בשל כישרונה הבולט בתחום, כמו גם ההשקעה העצומה שלה באימונים, היא הגיעה כבר בגילה לנבחרת העתודה, שהיא בעצם הנבחרת הצעירה של ישראל בכדור־שער – ענף ספורט פראלימפי פופולרי.
המשחק מתקיים במגרש בגודל של מגרש כדור־עף. לכל קבוצה יש את החצי שלה, ורק הכדור עובר בין צד לצד. בכדור יש שני פעמונים, וכך אפשר לשמוע אותו כשהוא נע ממקום למקום. בנוסף, על המגרש יש סימונים בולטים שאפשר להרגיש עם הידיים, וכך השחקניות יכולות לדעת היכן הן ממוקמות. כל השחקניות, כאמור, לקויות ראייה או עיוורות ברמות שונות. כדי להשוות את התנאים, כולן עוטות משקפות מיוחדות שחוסמות את הראייה לגמרי. כך, כולן צריכות לחוש את קווי המגרש ולהקשיב למעוף הכדור כדי לדעת איפה הוא. כמו במשחקי כדור דומים, מטרת המשחק היא להבקיע כמה שיותר שערים לרשת הקבוצה היריבה.
"אימוני הנבחרת מתקיימים בבית חינוך לעיוורים בירושלים ובבאר־שבע, ואני מגיעה אליהם בחודשיים האחרונים מים המלח", מספרת שני על השינוי העצום שחל בחייה, "השבוע שלי מתחלק בין שתי הערים. אני מתאמנת בבאר־שבע בימי ראשון ורביעי ובירושלים בימי שני, חמישי ושישי. בגלל המעבר מכיסופים, לוקח לי בערך שעה וחצי להגיע לכל אימון בירושלים, אבל אני מאושרת מזה שיש לי בכלל את האופציה להגיע לאימונים. אני גם שמחה על כך שרוב האנשים שאני מכירה הם בסדר".
מה עם לימודים? את מצליחה לשלב אותם בתוך הלו"ז שלך וכל הבלגן?
"עדיין מסוכן לחזור לקיבוץ שלי, לכיסופים, ולכן פתחו לנו בית ספר במלונות שנקרא 'נופי הבשור החדש'. הוא מחליף את בית הספר הקבוע שלנו במועצת אשכול. האמת היא שאנחנו לומדים בו קצת פחות שעות מאשר בבית ספר רגיל, אבל זה עדיין בית ספר".
מה הרגשת בשבוע וחצי הראשונים של המלחמה, שבהם לא התאמנת?
"זה היה ממש חסר לי, כי מעבר לפעילות הספורטיבית, האימונים מאפשרים לי בעצם לפגוש את החברות שלי מנבחרת העתודה, את המאמנים שלי ואת כל הצוות של הנבחרת. זה מקום שאני מאוד אוהבת עם אנשים שאני מאוד אוהבת. בהתחלה אמא שלי קצת פחדה שאני אסע באוטובוס לבד בתקופה הזאת. היא חששה שמשהו אולי יקרה בדרך. אבל לאט־לאט היא שיחררה".
איך הספורט תרם להרגשה שלך, למצב הרוח, אחרי שפינו אותך בעצם מהבית – שזה דבר בכלל לא פשוט?
"המגרש עושה לי נעים, האימונים עושים לי נעים, טוב לי להיות פה. זה מקום בטוח שנותן לי להתנתק מהכל. זה מרגיש לי כמו החיים השניים שלי. יש לי חיים עכשיו בים המלח עם הקיבוץ ועם המשפחה, ויש לי חיים פה בנבחרת".
האם, יעלה, מודה ש"בהתחלה חששתי לתת לה לנסוע רחוק לבד בתקופה הזאת, בטח לירושלים, אבל למען האמת היא נוסעת לאימונים לבד בתחבורה ציבורית כבר מגיל 11. היא ילדה חכמה ובוגרת, שגם מצטיינת בלימודים – היא בכיתה ח' ולומדת בכיתה מדעית. הבנתי שחשוב שהיא תמשיך להגיע לאימונים, כי הנערות בנבחרת הכדור־שער הן קבוצת התמיכה העיקרית שלה. החברות לקבוצה והעובדה שהיא כישרונית במשחק ומגיעה להישגים – אלה דברים שנותנים לה את היכולת להתמודד עם כל מה שעברנו".
שני, מה המסר שיש לך להעביר לילדים אחרים שחוששים לחזור לאימונים בגלל המצב?
"המסר שלי לכל הילדים שהאימונים רחוקים להם, או אלה שמפונים ולא מרגישים שהם רוצים ללכת להתאמן, הוא אל תוותרו לעצמכם, אל תפסיקו. עד שלא יוצאים מהבית ועד שלא מתחילים, באמת אין חשק. אבל אז, כשמגיעים, יש המון. אפילו בתקופה כזאת ממש חשוב שנתמקד בהווה. אם לא מתאמצים כמה שיותר בהווה – העתיד יהיה פחות טוב".
אגב עתיד, לאן את שואפת להגיע בתחום?
"אני מכוונת להגיע למשחקים הפראלימפיים בלוס־אנג'לס בשנת 2028".
במסגרת "פרויקט בוקר טוב יותר" של קבוצת "ידיעות אחרונות" ותלמה ליווינו במהלך השנים עשרות ספורטאים צעירים, מענפי ספורט אולימפיים ופראלימפיים, שסיפרו לנו על סדר היום שלהם, על האתגרים של להיות אדם צעיר במסגרת תובענית ועל השאיפות שלהם, ואף סיפקו טיפים להצלחה לצעירים אחרים. הפעם יוקדש חלק מהפרויקט למפגשים עם ספורטאים מעוטף עזה, מהצפון ומהדרום, שפונו מבתיהם או נאלצו להעתיק את מקום האימונים שלהם. נראה כיצד נראים חייהם הנוכחיים ונברר איך הם מצליחים להתעלות גם בתקופה הכי מאתגרת שהייתה למדינה זה שנים רבות. את שני, כתקווה הצעירה של הענף שלה, פגשנו גם לפני המלחמה. כשחזרנו אליה שמחנו לראות שהיא עדיין חזקה, בגוף ובנפש. אלופה של ממש, שיודעת מה צריך לעשות כדי לנצח. בשבועות הקרובים נפגוש עוד צעירים מעוררי השראה מסוגה, ונלמד כיצד לא נשברים – גם כשהכי קשה.
