1.
ביקרתי בשערי צדק בשבוע שעבר, ופגשתי שם שלושה חברים שפונו יחד מאירוע לחימה קשה בעזה. הם פצועי גפיים, יש להם דרך ארוכה לעשות אבל גם רוח גדולה, והם מוקפים במשפחה וחברים. אחד מהם, א’, הוגדר כפצוע אנוש בהתחלה. אני אישית שמעתי שהוא נהרג. כך אמרו לי. סיפרתי לו על כך. אמרתי לו שמבחינתי, לראות אותו חי, חרף הפציעה הלא־פשוטה, זה קצת כמו תחיית המתים.
זה באמת מה שהיה, הוא ענה לי. ואז סיפר לי על מאבק פנימי מדהים והרואי שהוא בעצם ניהל עם עצמו כדי לא למות ביסעור שלקח אותו מעזה לבית החולים. הוא ממש הרגיש כוח שמושך אותו אל השאול, והוא זוכר את עצמו, אף שהיה מעורפל הכרה, מנסה להימשך כלפי מעלה, לא ללכת עדיין, לא להיפרד. הוא סיפר לי גם שאמר וידוי ומילמל "שמע ישראל".
וחשבתי על המאבק הזה והרצון שלו לחיות, ועל החברים שלו שאיבד שם. אני יוצא מהביקורים האלה תמיד עם אותה הבנה: המשימה שלי, המשימה שלנו, היא להיות ראויים להקרבה של האנשים האלה.
להיות טובים.
2.
בשבת שעברה קרו שני מקרי קצה. למדתי עליהם דרך הרשתות החברתיות. מובילי דעה חרדים ודתיים העלו בזעזוע סרטון מבחיל של אישה שעוברת ליד חנוכייה בתל־אביב ומעיפה אותה, באקט דוחה של שנאה. מובילי דעה משמאל העלו סרטון לא נתפס בעיניי של מפגין שצועק על משפחות חטופים שכל בארי על הזין שלו. אני באמת לא מסוגל להבין התנהגות כזו. כמה מסוכסכת יכולה להיות נפש של אדם שצועק דבר כזה על האנשים הקדושים האלה, שספגו את הקשה שבפגורומים ומאז מנסים להיאחז בחיים בגבורה?
שני הסיפורים הללו התפשטו. קיבלו תהודה. אלה רצו להוכיח כי יש בצד השני אנשים ששונאים כל מה שקשור ליהדות; ואלה רצו להוכיח שבצד ההוא יש אנשים שלא הבינו כלום מהשבת ההיא, ושנאתם עודנה אמונתם.
אבל הרי הטרגדיה האמיתית איננה שני המקרים הפרטניים הללו. זה יכול לקרות. תמיד יהיו קצוות כאלה, של אנשים שברגי מוחם רופפים. בכל חברה הם קיימים. בכל מקום. הטרגדיה היא שבמקום שכל הצדדים יתנערו יחד משני המקרים הביזאריים הללו, כל צד בחר את המקרה שמכוון נגדו והפיץ אותו כדי להזדעזע ממנו, ובכך כביכול להוכיח כמה בצד השני לא למדו שום דבר.
3.
אבל זו איננה האמת. ישראל השתנתה. יש פה רוב מוחלט וחסר תקדים שמאמין באותם דברים בימים האלה, שנוטל חלק באותה מלחמה, שמבין שזו מלחמה מאוד פשוטה להבנה: יש פה רעים מול טובים, ואנחנו הטובים. זה עד כדי כך פשוט. הפוגרום המוחלט שעברנו, מה שעוללו הנאצים מחמאס לבנינו ובנותינו בשבת ההיא, חידד בצורה מאוד בסיסית את הדבר שמולו אנחנו עומדים. ועדיין, צריך כנראה להזכיר זאת מעת לעת: למחבלי הנוח'בה לא משנה מי תומך ומי מתנגד לעילת הסבירות. מבחינתם גם אם אתה תאילנדי שעבד בישראל, אפשר לחטוף אותך. הניואנסים שנראים לנו גדולים, ובכן, האויב שלנו כלל לא מבחין בהם. אני גולש קצת בקבוצות של העזתים, אצלם כולם מתנחלים. הם מדווחים על ירי על התנחלות נחל עוז ועל אזעקות בתל־אביב הכבושה.
4.
ויש מה לעשות. זו לא גזירת גורל. אם גם אתם רוצים להיות חלק מישראל אחרת, אם גם אתם חושבים שבזמן שבנינו נלחמים בגבולות ומסכנים את נפשם עלינו להתעלות - פשוט אַל.
אל תתפתו לקחת חלק בוויכוח החומצתי הזה.
אל תתפתו להכליל ציבורים שלמים.
אל תתפתו להדהד טענות של מרי נפש, ולא משנה אם זו טענה על כך שהיו בוגדים מבפנים, או טענה על כך שכל אוגדת עזה שמרה על מתנחלים בשבת ההיא ולכן נכבש העוטף. לא צריך אפילו לענות לאנשים שמתפלשים בשוחות הבוץ הללו. צריך להפנות מבט לעזה, ללוחמים שלנו שנמצאים שם יחד, כתף אל כתף, ומסכנים נפשם עבור המולדת. כשהם יסתכלו אחורה לישראל, מה אנחנו רוצים שהם יראו, ישראל מסוכסכת? מה המסר שאנחנו רוצים להעביר להם כשהם עוברים פיר־פיר בחאן־יונס, שבזמן הזה אנחנו ממשיכים כאילו דבר לא קרה?
כשהמלחמה תסתיים יהיה דיון ציבורי נוקב. על הכל.
אבל כרגע, זמן לאהבת חינם.
5.
לסיום ובגלל שחנוכה מאחורינו, הנה סיפור קצר ששמעתי בביקור בשערי צדק. זה כאילו סיפור קטן. אזוטרי. אבל זה עוד נס גדול שהציל חיי לוחמים רבים: עמוס וחבריו לסיירת התמקמו בדירה שבה היו צריכים לשהות בלב עזה. הם היו מותשים מיום של לחימה וכמה חיילים כיסו את אחד הפתחים בשמיכה. לעמוס זה הרגיש לא בטוח. הוא התעקש שהם יעלו מקרר מהקומה התחתונה בדירה למעלה, ימלאו אותו באבנים ויחסמו באמצעותו את הפתח. החבר’ה קצת התבאסו עליו, רצו לישון, אבל הוא לא אחד שאומרים לו לא, בעיקר משום שהוא פשוט מתחיל לעבוד בעצמו ואי־אפשר שלא להצטרף.
כעבור כמה שעות, כשטיל פגע במקרר והיו להם פצועים בלבד, הם כבר הבינו: המקרר – וההתעקשות של עמוס – הצילו את חייהם. שבת שלום. ×
אל תתפתו להדהד טענות של מרי נפש, ולא משנה אם זו טענה על כך שהיו בוגדים מבפנים, או שכל אוגדת עזה שמרה על מתנחלים בשבת ההיא. פשוט אל
