אינה בישבסקיה (32) סיימה מאוחר את משמרת ההתנדבות שלה כחובשת ונהגת אמבולנס במד"א בירושלים. "הטלפון שלי היה על שקט, אין לי מושג איך זה קרה אבל התעוררתי בשש וחצי בבוקר משיחה של אחראי המתנדבים בעיר. אמרתי לו, 'מה? הרגע סיימתי משמרת, זה נשמע לך הגיוני?'. פתאום נפל לי האסימון שהוא בכלל אדם דתי ועכשיו שבת בבוקר. בשבע כבר הייתי באמבולנס בתחנה".
כשמנהלי המרחב התחילו לחלק משימות ודיברו על לרדת דרומה, אינה הרימה את ידה. "זה הרגיש לי חשוב וברור. אמרתי - כל משימה שצריך אני שם". המשימה שקיבלה הייתה פינוי פצועים מסורוקה, בית החולים בבאר־שבע אליו הגיעו מרבית הפצועים מהקרבות בעוטף וניצולי מסיבות הטבע. "עומס אדיר", היא מספרת, "עשינו נגלות של פצועים. קיבלנו כל הזמן עדכונים על צירים שעדיין מתנהלת בהם לחימה. סמכתי על החובש שהיה איתי והיה חמוש. עכשיו כשאני חושבת על זה אני אומרת לעצמי, 'לאן נכנסת? מה עשית?' אבל היה אדרנלין".
בסביבות השעה תשע בערב, לאחר יותר מ־14 שעות נהיגה באמבולנס וטיפול בפצועים, אינה הבינה שהיא צריכה גם לנוח. "יש מספר שעות מרבי שלנהג מותר לנהוג, היא קדושה אצלנו, וכבר עברתי אותה. כשהבנתי שזה לא ייגמר בקרוב החלטתי לנוח כדי שיהיה לי כוח להמשך". למחרת בבוקר היא כבר הייתה בברזילי והמשיכה בפינויים. אחד הפצועים שהעבירה היה נהג האמבולנס חננאל ג'רפי שנפצע בשדרות. "זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי פחד. הוא היה פצוע ירי, ובוא נגיד שנסיעה מברזילי לשערי צדק עם פצע כזה קשה זה לא כיף. ניסינו כל הדרך לדבר איתו, לעודד אותו, ג'רפי כיום בסדר”.
אינה מתנדבת במד"א כבר שלוש שנים, ועושה מספר שיא של משמרות לאדם שעובד במקביל, אבל מאז 7 באוקטובר היא במשמרת אחת ארוכה. "אף פעם אין לי ספק, במיוחד אם מדובר בהצלת חיים. בגלל זה הלכתי להתנדב שם. מאותה שבת לקחתי אמבולנס, וזהו, הוא אצלי 24/7 באיזו משימה שצריך".
