סרן אדם נצר מחטיבת כפיר יצא לשנתיים וחצי של לימודים במכללה לפיקוד טאקטי. בחגים הוא היה בטיול באתיופיה: "היו לי עוד כמה ימים עד החזרה הביתה, אבל משום מה פתאום עלתה לי תחושה שאני חייב לחזור לארץ. בפוקס מצאתי טיסה ונחתתי ב־7 באוקטובר ב־4:30 לפנות בוקר. נסעתי להורים שלי שגרים ברמת־גן, לקחתי את הדברים ותיכננתי לנסוע לראשון־לציון להפתיע את בת הזוג שלי. אחרי האזעקה הראשונה יצאתי לכיוונה".
בבית של יעל, בת זוגו, הוא כבר ראה ידיעות על חדירה לארץ. "הייתי עם האקדח והחלטתי לצאת דרומה. אבא של יעל ניסה לעצור אותי, אמר 'מה תרד עכשיו עם ג'ינס קצר וסנדלים להילחם', יעל אמרה 'תן לו, הוא יודע מה הוא עושה'. באזור צומת סעד כבר הייתי בשדה קרב. רכבים שרופים, רכבים מונעים עם גופות. קלטתי כוח של ימ"מ וכוח של היחידה הטקטית של מג"ב והצטרפתי אליהם. בהתחלה ניסינו לראות את מי אפשר להציל ולא היה את מי, הבנתי שאצטרך עוד תחמושת ולקחתי אקדח מאחד השוטרים שם שנפל גיבור. התחלנו לטהר את המרחב וכמעט וסיימנו עד ששמענו ירי בקצב גבוה. קלטתי את החברה של הימ"מ נופלים לרצפה אחד אחרי השני, ואז מחבל מסתתר מאחורי מיגונית של תחנת אוטובוס. לקחתי את הסוואנה המשטרתית וניסיתי ליצור חוצץ. תפסתי את אחד הלוחמים וניסיתי לגרור אותו איתי לסוואנה. הוא חטף כדור ראשון, את השני אני חטפתי. נפלתי לרצפה אבל הייתי בהכרה והבנתי שזה לא משהו רציני. ניסיתי לוודא אם יש עוד מישהו בחיים שאני יכול לקחת איתי, לצערי לא היה".
נצר הגיע לרכבו והתחיל בנסיעה לבית חולים כשהוא ירוי בכתף. בדרך הוא ראה כוח של המשטרה והעביר להם את מיקום המחבל והשוטרים שנפלו. "יצאתי עם תחושה לא פשוטה, בשביל זה הגעתי? רציתי להמשיך בלחימה. כל מה שעבר לי בראש זה לנסות להציל כמה שיותר אנשים ולנסות לחסל כמה שיותר מחבלים. אחרי כמה דקות של נסיעה ראיתי זוג מבוגר שנפצע, האישה חטפה כדור ועזרתי להם להיכנס לאוטו. הדרכתי את הגבר ללחוץ לה על הפציעה והיא כבר לא הייתה בהכרה. אחרי בערך 5 דקות יעל התקשרה אליי לשאול למה אני לא עונה לה, אמרתי לה שאני בדרך לברזילי ושתכין אותם שאנחנו בדרך עם פצועה". כשהגיע נצר לבית החולים ברזילי באשקלון הוא רץ אחרי האישה שחילץ לוודא שהיא נקלטת בצורה הטובה ביותר, ואז התפנה לטפל בעצמו. מכיוון שנורה בכתף אמרו לו שהוא חייב לעשות צילום חזה אך נצר האמין שיש חולים דחופים יותר ממנו, "הייתה זרימה מטורפת של כוחות, לא הסכמתי שיטפלו בי קודם. לקחתי את הרכב ונסעתי לתל השומר, הייתי המטופל הראשון שהגיע לשם. בדיעבד מסתבר שהכדור היה די קרוב לחזה, אז כן היה חשוב לעשות את הצילום".
נצר מתאר את האשפוז שלו כיומיים הקשים בחייו, על אף שהוא לא היה מסופח לגדוד בכלל, לשמוע על מה שקורה ולהרגיש שהוא מחוץ ללחימה היה בלתי נסבל עבורו. ברגע שהשתחרר חזר לגדוד ולקח חלק במבצעים ביהודה ושומרון. עכשיו תפקידו הוא לפקד על ההכשרות בגדוד דוכיפת. "עכשיו תורנו", הוא אומר בתחושת שליחות.
