זו שגרת חירום מוזרה.
ואולי אחרי שמתרגלים להכל, אפשר להתרגל גם לזה. ליומיום הבלתי אפשרי הזה. להתרופפות הכללית. תראו אותי, נניח:
אם באזעקות הראשונות עדיין הייתי רץ לממ"ד במהירות כפולה, אוסף בבהלה את שיירי בשרי, הכלבה ושיירי בשרה, ננעל מבפנים, מלטף מעדנות את הקרש המחורר לנעילת הידית – למקרה שיהיה חלילה צורך – וסופר עשר דקות שלמות ועוד אחת לפעם הבאה, עכשיו זה קצת אחרת.
האזעקה מתחילה. דבר ראשון אני גומר את הביס מהפה, לפעמים גם מהצלחת. אחר כך אני מסתכל החוצה לרגע – אולי יש עוברי אורח שזקוקים למילת הרגעה – ואז אני קורא לילדים. לפעמים הם שומעים אותי, מורידים אוזניות, קמים בחוסר חשק וניגשים לממ"ד, לפעמים פחות. ואז אני מצטרף אליהם, סוגר את דלת הברזל, וכולנו יושבים בפנים, מתעסקים בטלפונים הניידים שלנו ומתלוננים שאין קליטה, מחכים ארבע דקות לפני שנשאל "כמה זמן עבר?" נחכה עוד שתי דקות ונגיד: "טוב, נראה לי שזהו".
זה לא בסדר, אני יודע. זו שגרה כזו. אבל יש לנו דקה וחצי של התרעה בתל־אביב – מספיק זמן כדי להרים טלפון להורים ולהודיע ש"אנחנו בדרך לממ"ד, איך אתם?" – והמלחמה נמשכת כבר תשעה שבועות, והאדם הוא יצור סתגלן. יצור שצריך ללכת לעבודה. יצור שמפסיק להגיע בהתנדבות לכל מקום שקורא לעצמו "חמ"ל", כי באמת יש גבול לחמליזם; בהתחלה כולנו רצנו להתנדב בחמ"ל אחים לנשק, בחמ"ל מסעדת האחים לנשק, בחמ"ל משחות שיניים ופרפורמריה בחצר בית הספר – יום בלי חמ"ל היה מבחינתי יום שבו ישראל הפסידה במלחמה. אותי.
אבל בהדרגה, החמ"לים התרבו: מטפלי שיאצו, בעלי מכבסות, ספרי כלבים וסורגות כיפות, כולם הקימו חמ"ל או רשת חמ"לים בזכיינות, וגם אני הבנתי שהגיע זמני: פתחתי חמ"ל במטבח הבית, ומשם אני עוסק מדי יום בארגון, חלוקה ושינוע של כמויות מזון גדולות לילדים בחופשה ולחברים שמגיעים להדלקת נרות.
אני משוכנע שהרגולציה בתחום ממילא בדרך, ושעד המלחמה הבאה – או העונה השנייה של הנוכחית – כבר יהיה פה תקן ארצי מחייב להקמת חמ"ל בסמיכות לממ"ד בכל דירה חדשה, וכל ישראלי יידע איפה הוא עושה חובת התנדבות בחירום ובשגרה.
ותהיה שגרת חירום מסודרת. אולי אפילו אותה אחת שעכשיו.
ובשגרת החירום של עכשיו, תל־אביב הפכה זה מכבר לכור ההיתוך האמיתי של יוצאי כל יישובי ועדות ישראל, והמדינה כולה מתרכזת, עקרונית, בין כיכר אורדע ברמת־גן לרחוב מלצ'ט, עם כמה פריפריות מרוחקות באזור בבלי ושיכון למ"ד. צפון הארץ בוטל, עוטף עזה בוטל – בגדול, אם אתם גרים בסמיכות לקו גבול כלשהו, פשוט תתרחקו ממנו ותודיעו למבוגר לא אחראי שיסביר לכם שבאוסלו היה קשה יותר. קומו בבוקר במקום שהוא הכל מלבד הבית, ותמשיכו כרגיל בשגרה שאין, ושאף אחד לא יודע מאיפה להחזיר לכם.
שגרת חירום.
שגרה שבה כל בוקר, קצת לפני שאני פותח עיניים, אני פותח ynet רק כדי לקרוא את שמות ההרוגים שהותרו לפרסום ולהבין שצה"ל פועל בג'נין, בשג'אעיה ואם נמשיך בקו הזה, בטח נפעל בסוף גם במצרי ג'יברלטר ובמבואות ג'יהינום. אני נתקע על תמונה או סיפור נוראים ובלתי נתפסים – השבוע זה היה איתי פרי ז"ל ממודיעין, אבא של הילדים עידו, גיל ואורי, שהצטלם עם ציור של לב שאחד מהם צייר לו תחת הכיתוב: "אני אוהב אותך, אני מתגעגע אבא, מקווה שלא תיפצע".
אבא מת. אבא נהרג בזירת מטענים בדרום הרצועה.
וזה חרא. חרא מוחלט ואיום. זו גולה בגרון שאני אסתובב איתה עכשיו עד סוף היום, או עד שיגיע הסיפור הנורא הבא. זו שגרת מלחמה והרוגים.
שגרה שבה גם גל איזנקוט ז"ל, בנו של גדי, נהרג בלחימה, ואז גם מאור ז"ל, אחיינו של איזנקוט, וממש במקביל – שגרת השחיתות של ממשלת ישראל, שמוכרחה להימשך גם בחירום: שר החוץ אלי כהן מוציא דרכון דיפלומטי – לחלוטין בניגוד להנחיות – ליאיר נתניהו, כי מה פה לא ברור: בנו של איזנקוט נפל במערכה, מה שאומר שלעולם לא נוכל להפקיר שוב את בנו של נתניהו לעמידה בתור בביקורת דרכונים.
שגרת חירום ושחיתות.
ושגרת תקציב הביזה במלחמה – נראה אתכם מוצאים כותרת מדויקת יותר לתקציב הישיבות הגבוה ביותר אי פעם, מתי אם לא עכשיו – שמתעכב כי טרם אושרו עוד 450 מיליון ליהודה, שומרון ואורית סטרוק.
ושגרת החטופים, שעדיין חטופים. 135 ישראלים בשבי חמאס – מספר בלתי נתפס לא פחות או יותר מהמספר הקודם, ההתחלתי – ואחרי ששוחרר קצת הלחץ על העין השטופה, הקלופה, עם החזרת עשרות החטופים במסגרת העסקאות שבוצעו, משהו במועקה הבלתי נתפסת שאיתה התעוררנו מדי בוקר הפך למועקה, נו, נתפסת. תודו בזה. חייבים להודות בזה כדי להתקומם נגד זה.
כי שגרת החירום היא בדיוק מה שעלול להפוך כאן לנורמלי החדש. ליומיום. השמש זורחת, סרטים צהובים על מכוניות, דיסקיות מתכת על צווארים, והיידה, לשבת בבית קפה, לחשוב על הפרויקט הבא בעבודה, להגיד "אמן שכל החטופים יחזרו הביתה" ולהמשיך לשירי חנוכה.
ולא. פשוט לא. אל תתרגלו. אסור להתרגל.
למרות שלא פעם, זה בדיוק מה שקורה: רייטינג מהדורות החדשות היה בירידה השבוע – אף אחד כבר לא מצפה לבשורות גדולות מעכשיו לעכשיו – ופרשנים צבאיים מדברים על "עוד חודש וחצי", וגלנט מדבר על עוד שנה, וכל העסק עובר איזה נִרמול קטן, שבישראל הוא כמעט תמיד מבוא לנרמול גדול. תנו לזה מספיק זמן – עוד חודש ככה – ואנחנו במלחמה לא חשוב על מה, בלי יעדים אסטרטגיים ברורים, בלי תוכנית מסודרת ליום שאחרי ובלי שום תאריך משוער ליום הזה.
לא יכול להיות? אתם יודעים שיכול. אתם יודעים שבילינו 15 שנה בבוץ הלבנוני, 23 שנה על ציר פילדלפי, חמש וחצי שנים עד ששיחררנו משבי חמאס את גלעד שליט.
מסמוס זמן ודחיית הכרעות הן, בעיקרון, המדיניות הישראלית הרשמית בכל הקשור לזמן ולהכרעות. ומחר ימלאו חודשיים ושבוע ל־7 באוקטובר, ובחוץ מלחמה והרוגים וחטופים, ואסור לנו להתרגל לזה לרגע, למרות שאנושיותנו מאפשרת להתרגל, ופוליטיקאים מסוימים ישמחו שנתרגל.
ומדי בוקר, כשאני רואה את ילדי הגן הסמוך פורסים את המחצלת הגדולה על הדשא שליד המקלט הציבורי – כי הגן עצמו מרוחק מדי מהמקלט מכדי להגיע אליו תוך דקה וחצי – אני יודע שאין שום דבר פסטורלי במראה הפסטורלי הזה. לא; הדבר הזה מוכרח להיגמר. לא בניצחון – אין ניצחון על 7 באוקטובר. אבל בהתחדשות. ושום התחדשות לא תתחיל בזמן מלחמה. ושום מלחמה לא צריכה להיות, בשום שלב, נסבלת או שגרתית. ×
תנו לזה מספיק זמן, ואנחנו במלחמה לא חשוב על מה. לא יכול להיות? אתם יודעים שיכול. אתם יודעים שבילינו 15 שנה בבוץ הלבנוני, 23 שנה על ציר פילדלפי, חמש וחצי שנים עד ששיחררנו את גלעד שליט
